אהרון ברנע מראיין את דן הדני
מסך 1
הסיפור שלי
חיי, אחרי השואה עד העלייה
שמי דן הדני - הדברים שחוויתי בתקופת השואה, חרוטים עמוק בזיכרוני. אלה הזיכרונות, שכל כך השתדלתי לשכוח ואפילו חלקם הצלחתי למחוק. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאני לא הייתי שם. הזיכרון עדיין מפחיד אותי. שנים סבלתי מסיוטים קשים. לעיתים קרובות התעוררתי באמצע לילה, חווה עוד את הסלקציה או רדיפה אחרת. הסלקציה הראשונה, עברתי ברמפה באושוויץ-בירקנאו. כאן הפרידו אותי מאמי ואחותי. אבי נפטר עוד בגטו. את אחת הסלקציות הבאות עברתי, כשניהל אותה דר' מנגלה בעצמו.
חייתי בכמה מחנות הריכוז, עליהם אני מספר בעמודים על השואה. עבדתי גם בכפיה, כחרט במפעל לבניית הטנק הגרמני "הטייגר" המפורסם. עם חיסול ופינוי מחנה עבודה זה, השתתפתי בצעדת המוות, אל מחנה הריכוז המרוחק
כ-32 ק"מ -וואטנשטאדט.
ימים ספורים אחרי השחרור ע"י חיילים אמריקאים ממחנה הריכוז האחרון, התחברתי עם 3 בחורים ונסענו לפולין. שם גיליתי שמשפחתי חוץ ממני לא שרד. אף אחד לא נשאר בחיים. בפולין נשארתי כ-3 חודשים. במדינה זו - לא מצאתי את מקומי. לכן חזרתי לגרמניה שאחרי המלחמה הייתה מחולקת בין ארבה מעצמות - ארה"ב, רוסיה, בריטניה וצרפת.
רוב הזמן הייתי בגרמניה ובאיטליה. במדינות אלה היו ריכוזים של ניצולי מחנות הריכוז. בין המחנות העקורים הגדולים האלה, היה אחד בעיירה זלצהיים, ליד פרנקפורט בגרמניה או במחנה, בפלאזה שליד עיר נמל בארי, שנמצא בעקב של דרום איטליה.
במחנות העקורים שהיו מנוהלים ע"י ה-Joint, נהגו להוציא שולחן לאמצע המגרש ופקידים הכינו רשימות של אלה הרוצים להגיע לארה"ב ואלה הרוצים להגיע למדינת היהודים החדשה שעומדת לקום בפלשתינה. אני כמובן נרשמתי לעלות ארצה. רציתי להשלים את השאיפות של משפחתי, שלא זכתה לעלות ארצה. השאיפה שלי התגשמה רק כעבור כשלוש שנים.
באחד המקרים, כשהייתי במחנה עולים בפלאזה, הזדמן לי לשמוע שקבוצת בחורים שהתארגנו עוד בגרמניה, עומדת ללמוד מקצועות ימיים באיטליה. שמחתי מאוד שהיו מוכנים לצרף גם אותי, כי עד כה לא הזדמן לי ללמוד.
ואני כבר בן 24.
חברי הקבוצה של "כובשי הים"
לפי זכרוני, הצילום הוא מחדש יוני 1948. צילום זה נעשה בסיום הלימודים ולאחר סיור ברומא וימים ספורים לפני העלייה.
בצילום רואים את כל חברי הקיבוץ. במרכז רואים את שלמה שטנדל שהחליף את שמו לאבני. הוא היה המרכז הפוליטי של הקבוצה. משני צדדיו יושבים, ראשי התנועה. מעליו - עומד אני - דן זלוצבסקי.
הקבוצה נוסדה בגרמניה בשנת 1946 והשתייכה לתנועת נוח"ם, (נוער חלוצי מאוחד). הקבוצה החליטה ללמוד מקצועות ימיים, לקראת העלייה למדינה היהודית.
* להלן רשום כאן לינק בו אפשר לקרוא על הקבוצה כשהתארגנה במחנה העקורים דגנדורף, בגרמניה.
https:\\lib.toldot.cet.ac.il/pages/printitem.asap?item=16251
.
לימודים באיטליה ועלייה ארצה
בשנת 1946 כ- 150,000 בוגרי מחנות הריכוז, היו במחנה העקורים של פלאזה שליד בארי. כל פליט חייב היה להשתייך לאיזה תנועה פוליטית. אני הצטרפתי לקבוצה של בחורים שהתארגנו כמסגרת של קיבוץ בשם "כובשי הים" מטעם תנועת נוח"ם. אחרי כמה ימים, נסענו ברכבת לעיירת דייגים של פאנו, שליד עיר נמל אנקונה, שעל הים האדריאטי.
התנועה שכרה עבורנו, חברי הקיבוץ, בית להתגורר בו. מיד התחלנו בלימודים יסודיים. במשך שלושה חודשים ראשונים, למדנו רק את השפה האיטלקית. אחר כך למדנו במשך 6 חודשים נוספים, מקצועות ימיים ומכונאות ימית. בסיום הלימודים העיוניים, רכשנו ניסיון מעשי, בהפלגות על ספינות הדייג של העיירה. עם גמר הלימודים, כל אחד קיבל תעודה רשמית של איטליה - Padrone Marittimo או מכונאי ימי מוסמך.
תאריך העלייה התקרב. השמחה הייתה גדולה. קיבלנו חופשה של שבוע ימים, עם סיורים מודרכים בעיר רומא. ארצה הגענו בעליה ד' בתאריך 22 ביוני 1948. הייתי אחד בין כ-3000 עולים, שהגיעו ארצה בעליה זו. התנועה הפוליטית שהביאה אותנו, דאגה לצייד אותנו בדרכונים מזויפים, כי חיילים הבריטים, שמרו עדיין בשדות התעופה בארץ.
ארצה הגענו בתאריך 22 ביוני 1948. חודש אחרי ההכרזה על הקמת המדינה. הייתי אחד בין כ-3,000 עולים שהגיעו ארצה בעליה זו. התנועה הפוליטית שהביאה אותנו, דאגה לצייד אותנו בדרכונים מזויפים כי החיילים הבריטים שמרו עדיין, בשדות התעופה בארץ.
בקיצור, ב-8 בבוקר אכלנו ארוחת הבוקר, בשדה תעופה של רומא. אחרי 8 שעות של טיסה במטוס דקוטה, נחתנו בשדה התעופה של חיפה. מיד אחר כך, אכלנו ארוחת ערב ישראלית, עם סלט ירקות וביצה "חיוורת", במחנה עולים שבאזור הקריות, צפונית לחיפה.
בגלל העייפות וההתרגשות הגדולה, הלכנו מיד לישון. סיבה נוספת וגם העיקרית, הייתה העובדה, שלמחרת בשעה חמש בבוקר יסיעו אותנו לבניין הטכניון הישן של חיפה. אכן שם גייסו אותנו לצה"ל. בגלל הלימודים באיטליה, כעבור יומיים, הציבו אותנו לחיל הים ההולך ומוקם בצה"ל
הסיפור של קיבוץ כובשי הים
במלחמת העצמאות, השתתפתי בא בכל הקרבות שהיו. לאחר המלחמה, בשנת 1949, הפלגתי עם האוניה לצרפת לשיפוץ תחתית שלה.
היינו אורחים של הצי הצרפתי, שלקחו את צוות שלנו לטיול של שלושה ימים, לאורך חופי הים הצרפתי, כולל ביקור בקזינו של במונטה קרלו. בהתחשב שלא הייתה לי משפחה, האנייה שימשה לי כביית. בחופשות, חזרתי לישון באנייה. עברית כמעת לא ידעתי כי לא לימדו אותנו, העולים החדשים. למדתי את השפה רק משיחות עם לוחמים אחרים שבאוניה, בעיקר, קלטתי את צליל המילים. בשנים הראשונות של המדינה הצעירה והעלייה הגדולה של עולים החדשים, למדינה לא היו משאבים. זו הייתה תקופת צנע. התושבים קיבלו מזון באמצעות תלושים. לא פעם הלכנו לישון רעבים. אבל לחם ותפוזים לא היו חסרים.
בחיל הים שירתתי 15 שנים. סיימתי קורס חובלים ג', שנמשך שנתיים ימים. גם סיימתי קורס קציני גנ"ק -(מבצעים, גילוי, ניווט וקשר) שנמשך 8 חודשים. לאחר סיום הקורס, הוצבתי על המשחתת "אילת" ק-40 כראש מחלקת גנ"ק. זו האנייה, שטובע כ-שלוש שנים לאחר מכן, ע"י טילי ים-ים של צי המצרי. שירתתי על המשחתת שנתיים וחצי בתפקיד קצין גנ"ק ולאחר מכן הועברתי למטה חיל הים.
שנתיים לפני יציאתי לפנסיה, הועברתי לחיל המודיעין. שנה השתתפתי בהכנה והעברת קורס מיוחד לאלופי צה"ל ולאחר מכן הוצבתי ביחידת דובר צה"ל. כאן נדהמתי ממידע הידוע לעיתונאים והוקסמתי מהמעורבות העיתונות היום יומית בנעשה במדינה
.שנתיים לפני יציאתי לפנסיה, הועברתי לחיל המודיעין. שנה השתתפתי בהכנה והעברת קורס מיוחד לאלופי צה"ל ולאחר מכן הוצבתי ביחידת דובר צה"ל. כאן נדהמתי ממידע הידוע לעיתונאים והוקסמתי מהמעורבות העיתונות היום.
מסך 1-2
מלחמת העצמאות ו-17 שנות שרות בחיל הים
אחרי חופשה של שלושה ימים, הציבו אותנו על אנייה שהביאה קודם מעפילים ארצה. זו הייתה אניית מלחמה "על אמת" מסג קורבטה, ממלחמת העולם השנייה. אחרי קום המדינה, שיקמן אותה, הציבו על הסיפון הקדמי תותח 102ממ. ועל הסיפון האחורי, העמידו תותח 76ממ. שהיה מימי נפוליאון וגם מקלעים א"א. האנייה נשארה עם השם שלה "הגנה" והוסיפו לה מספר - ק-20.