דן הדני

שנתיים לפני יציאתי לגמלאות מצה"ל, דרגתי הייתה רב סרן. העבירו אותי מחיל הים לחיל המודיעין. שנה ראשונה הציבו אותי בקבוצת קצינים, שעסקו בהכנת קורס סודי  מיוחד לאלופי צה"ל. הם עברו את הקורס בשתי קבוצות. כל קבוצת האלופים למדו כחצי שנה.

​

בתום סיום תפקיד זה, הציבו אותי ביחידה  של דובר  צה"ל, כקצין העיתונות. כאן קיבלתי את שוק היי אבל גם אוניברסיטה של החיים. בחיל הים, חלק מהנושאים בהם עסקתי, היו סודיים. אסור היה לי לחלום עליהם וכמובן היה אסור לדבר עליהם. 

​

באותם הימים של אז, יחידת דובר צה"ל הייתה בבניין סמוך לבית סוקולוב, בית העיתונאים. גם חלק ממשרדי הממשלה היו בבניין זה, כי באותה תקופה, המרכז הממשלתי היה בתל אביב ולא בירושלים כפי שהיום. אגודת העיתונאים שבבית סוקולוב, שימשה כמועדון עבור בעלי עיתונאים. רוב הזמן המסעדה הייתה מלאת  עיתונאים ישראלים וגם עם אלה שבאו מחוץ לארץ לסקר את הנעשה בארץ החדשה שרק קמה אחרי 2000 שנות גלות.

​

בבית סוקולוב, העיתונאים דיברו די בחופשיות על הנשאים הצבאים שקראו בארץ. לעיתים קיבלו ממוסדות רשמית מידע סודי לא לפרסום. זה קרה  על פי דרישת מערכת  העיתון או הטלוויזיה. לפעמים לפי יוזמת דובר צה"ל שהיה מעונין בכך.

 

לעיתים קרובות גם ליוויתי עיתונאים בסיורים ביחידות השונות של  צה"ל. כך למדתי שהעיתונות, הוא מקצוע מאלף ומאדגר. נחשפתי למקצוע זה מכל הזויות וכך נדבקתי בחיידק מקצוע - העיתונות.

​

שנה אינטנסיבית זאת, שימשה עבורי בית ספר בעל ערך.  אחרי זמן קצר גיליתי שיש חוסר בארץ, ליחידה פרטית, המביאה ידיעות מצולמות לעיתונות העולמית. על כן, לאחר שחרורי מצה"ל ויציאה לגמלאות, הקמתי סוכנות לעיתונות שמטרתה הייתה, לספק מידע לכלל המדיה העולמית. נתתי לה את שמה,  ,.ISRAEL PRESS & PHOTO AGENCY Ldt וראשי האותיות שלה היו .I.P.P.A

​

במשך שנים המשרד סיפק כתבות וצילומים למדיה העולמית והמקומית. בסוכנות עבדו מספר צלמים, עיתונאי ומזכירה, בתנאים סוציאליים מלאים. המשרד חינך והעמיד שורה של צלמי עיתונות לשוק המקומי . היום  הם בעלי מקצוע מובילים.  רובם פיתחו במשך השנים רגש, מקצועיות ואיכות. לסקר  חדשות מידי יום, דורש כוחות גם פיזיים וגם נפשיים רבים. זה לא פשוט להגיע למקום אירוע שבו יש הרוגים. יש דחף חזק להושיט עזרה. אבל תפקידך לתעד ולהעמיד למערכות המדיה השונות את חומר המצולם מיד בעת שזה קורה. אין  יום אין   לילה, ובכל עת  אתה כצלם וסוקר חדשות, חייב להיות זמין לכל קריאה.

​

עם שחרורי מצה"ל בשנת 1964 התחלתי לגשש  ובשנת 1967 פתחתי חברה בע"מ והתחלתי גם להעסיק עובדים. בשנת 2000 כשאני בן 76, סגרתי את המשרד והפסקתי לסקר חדשות.

​

לאחר סגירת המשרד גיליתי שהטכנולוגיה החדשה מתחילה להשתלט על שיטות העבודה כפי שאני הכרתי. למדתי שדיגיטציה כובשת את המקצוע העיתונות. ראשית הדיגיטציה מאפשרת יצירת ארכיון אופטימלי וגם מאפשרת העברה מידית של כתבות וצילומים למערכות המדיה השונות. 

 

קניתי ציוד מתאים. סרקתי קרוב ל-60,000 צילומים שהיו מלווים בהסברים וכותרות. רכשתי ציוד ותוכנות מחשב, על מנת לאפשר להציג אותם באינטרנט. לאפשר לכל דורש, להזמין סיקור אירוע או צילום לפרסום מידי. תוך דקות ספורות, הומר המוזמן היה במערכת עיתון או טלוויזיה ברחבי העולם.

 

כאשר שיטה זו הפכה להיות שגרתית עבורי, המשכתי בסריקת הנגטיבים והשקופיות שאספתי בשנות העבודה שלי. הספקתי לסרוק עוד כ-400,000 נגטיבים ושקופיות. באותם הימים, הערכתי שבארכיון שלי ישנם כ-1 מיליון של פריטים. אולם היום, לאור הניסיון שרכשתי, בטוחני שבארכיון שלי יש מספר כפול,  כ-2 מיליון פריטים. 

​

בסיכום, בשנת 2000  התחלתי לבצע דיגיטציה של החומר שהצטבר בארכיון שלי. בסריקה ושיפור הצילום הקדשתי 6-8 שעות מידי יום. עשיתי זאת במשך  16 שנים עד שנת 2016  ואני כבר בן 92. היות ולא רציתי שארכיון  ייפול לידיים לא נכונות - החלטתי למסור את הארכיון שלי  לספרייה הלאומית בירושלים.                                                                                                20230314