מפעלי ביסינג - בעיירה פשלדה 34
העיירה פשלדה, נמצאת בקרבת המחנה המרכזי של בראונשווייג ובו מרכז של חברת ביסינג. בפרוור העיירה, ליד הכביש הראשי, היה בניין תעשייתי גדול, לפי זכרוני בן 5 קומות. הבניין היה מגודר היטב מכל הצדדים. תושבי העיירה לא יכלו לעבור ליד המפעל, רק מהעבר השני של הכביש. הם ידעו היטב שבמפעל מעסיקים עובדי כפיה. כמובן שבמפעל עבדו גם תושבי העיר, שעבדו כבעלי מקצוע נדרשים. תושבי העיירה המומחים, שלא גויסו לצבא ניהלו את המפעל והפעילו אותנו לעבודה של 12 שעות במשמרות יום ולילה.
לאחר כשבוע במחנה מעבר בבראונשווייג, נשלחתי למפעל זה, שבעיירה פשלדה. במפעל זה יצרו חלקים לטנקים הגרמניים "הטייגר" המפורסמים. התייצבתי בפני האחראי שסיפר לי שאצטרך לעבוד במפעל במשמרות לילה. הוא אמר לי שאצטרך לעבוד על מחרטה גדולה שבעזרתה מעבדים גוש ברזל יצוק. אכן, עבדנו 12 שעות ביממה,. זו הייתה עבודה פיזית קשה ומאומצת.
במפעל עבדו עוד כמה אזרחים מהעיירה הסמוכה. הם היו מנהלי העבודה ,"המייסטרים" של המפעל. אחד העובדים הגרמנים, היה ממונה על כמה מחרטות, כולל על זו שהייתי צריך לעבוד עליה. שמו היה פרנץ אויילר. שמתי לב, המייסטרים האחרים, מסתייגים ממנו. התברר לי אחרי כמה ימים את סיבת הסתייגותם. פרנץ אוילר זה, היה ה"פוליטרוק" של המפלגה הנאצית בעיירה פשלדה. רובם פחדו ממנו.
אני לא עבדתי אף פעם במכונאות או על מחרטה כחרט. ביום הראשון שהגעתי לעבודה, המייסטר אוילר, כיוון אותי להגיע למחרטה ענקית. כשהגענו לידה, הוא הראה לי מה ואיך יהיה עלי לעשות את העבודה שלי. הוא, הראה לי גושי גלגלי שיניים ענקיים, מונחים על הרצפה. הוא אמר שכל גוש יציקה אחד, שוקל כ-42 קילו. גלגל שיניים זה, מחובר למנוע של הטנק, הוא זה שמניע את זחלי הטנק שבעזרתם הטנק יכול לנוע.
תפקידי שלי יהיה להרים את גוש הברזל היצוק מהרצפה. להכניס אותו בזהירות למחרטה, לחזק אותו ולנעול על הזיזים הצרים של כ-10 ממ. כשגוש הברזל נמצא במחרטה מחוזק, עלי להפעיל את המחרטה שתעבד את גוש הברזל למידה הרצויה.
היה לי קשה מאוד להרים את גוש הברזל הכבד. אני בעצם עדיין חולה עם כ-5 סמ. מים בתחתית הריאה השמאלית. המזון הדל שקיבלנו, לא רק שלא יכול היה לרפא אותי. מזון דל שקיבלנו גרם שהמשקל שלי ירד לסביבות 40 קג. (זה היה המשקל שלי בעת בדיקה רפואית אחרי השחרור ממחנות הריכוז השונים). לא האמנתי שאוכל להחזיק גוש ברזל במשקל זה. המייסטר הזהיר אותי, שאדאג שהגלגל לא ייפול על סכין החריטה, כי הוא בעל ערך יקר. להפתעתי הגדלה, לא שברתי אף סכין ואחרי יומיים השתלטתי על מחרטה ויצרתי כמות סבירה של גלגלי השיניים מוכנים להרכבה, לשביעות רצונו של המייסטר.
כן, המייסטר היה מרוצה ממני. התחיל לדבר איתי וגם סיפר לי את קורות חייו. התברר, שמנהל העבודה הגרמני, האנס אוילר, היה בין הראשונים מפעילי המפלגה הנאצית. מנהלי עבודה אחרים, שגם עבדו בקומה שלנו, פחדו ממנו. הוא היה הפוליטרוק של המפלגה הנאצית. אני יכולתי לדבר אתו בגרמנית. אחרי כמה ימים אני יכול לומר, התיידד איתי. סיפר לי את קורות חייו, איך נהיה איש מפלגה. הוא סיפר לי שהוא למד אופטיקה אבל בשנות ה-30 לא היה יכול להתפרנס, להשיג עבודה במקצוע. התנועה הנאצית אפשרה לו ללמוד מכניקה ולקבל גם עבודה ופרנסה.
אכן הצלחתי לתקשר אתו. ראשית, כי דיברתי גרמנית רהוטה, שנית הוא העריך אותי בכך שאחרי יום, יומיים של הדרכה שלו, יכולתי להפעיל את המחרטה לבד ובעיקר, לא גרמתי נזק לסכיני המחרטה. הוא שאל אותי שאלות ואני סיפרתי ותיארתי לו מה שעברתי במחנות הריכוז. יום אחד הוא הביא לי פרוסת לחם קשה כמו אבן. בהזדמנות אחרת אף הביא לי בלילה מעט תחליף קקאו, שלקח מהקנטינה. הקולגות שלו הגרמניים, היו מופתעים, מהאופן בו התייחס אלי.
בעת שהותי במחנה עבודה זה, התייחסו אלינו יחסית בצורה סבירה בהשוואה למה שקיבלנו במחנות ריכוז אחרים. היו לי רגשות מעורבים כלפי המקום, כיוון שהיה בו קצת "לוקסוס".
מחנה עבודה של פשלדה
מחקר על העבודה שלנו, של יהודי לודז' במפעל בפשלדה, מצאתי במקרה באתר של יד ושם. להלן הקישור:
https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%204848.pdf
