בשעות הערב התחלנו לצועד לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מוורמכט מבגור. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת כל אחד התמקם ברווחה במקומו. הדלת נשארה פתוחה והחייל ישב לידה. . ליד הדלת של הקרון שלנו ישב חייל מבוגר, שהיה חביב יחסית, במיוחד לאחר שקיבל מאתנו סיגריות אמריקאיות.
כאשר כל ה-3000 איש עלו לרכבת, היא התחילה בנסיעה. לא ידענו לאן היא נוסעת מה הסיבה לעצירויות תקופות שלה. אבל הרכבת נסעה כרבע שעה ונעצרה. אחרי כ-20 דקות שוב התחילה בנסיעה. באותו ערב, זה חזר חלילה. חשבנו שש בעיות עם המסילה. הגיע ערב. כבר חשוך ובאחת העצירות עלה לקרון, האיש שדיבר אלינו ביידיש. אחרי כניסתו לתוך הקרון שלנו. הוא נאם כ-10 דקות. לא הבנתי הרבה מי ממה שאמר. בסוף הוא אמר לנו בערך כך: "עכשיו כאשר אתם משוחררים, קומו ותשירו את התקווה". כולנו שרנו. החייל הגרמני היה כמובן נוכח בכל הטקס. שמע ולא הגיב. זו הייתה תחושה שלא אוכל לשכוח לעולם. אנחנו חשבנו שעומדים להחליף אותנו בכמות משאיות ואותנו עומדים להעביר לשוויץ. אבל לא הגענו.
מחנה אחרון לודביגלוסט - Ludwiglust
הרכבת לעתים קרובות נעצרה ועמדנו הרבה זמן. אפשרו לנו להדליק אש ולהרתיח מים. אחרי כמה ימי נסיעה עם הפסקות, נכנסנו שוב ליער. שוב חששנו שמובילים אותנו אל סופנו. חשבנו שמכונות ירייה מסתתרות בין העצים. לבסוף שמחתי, כשראיתי גדר טייל ואחר כך מבנים בתוכו. נהיה לי יותר קל. בעצם עברנו ליד מחנה ריכוז שחלקו היה "חדש", שבנייתו טרם הסתיימה.
התברר שהגענו למחנה ריכוז בלודוויגסלוסט. בחלק הוותיק של המחנה היו גם אסירים רוסיים ואוקראיניים הם היו אנטישמיים מאוד. כל בוקר בשעה 8:000, היה מסדר כללי במחנה ואנשי ה-ס"ס ששמרו עלינו היו מאוד ברוטאליים. מצד שני, הגרמנים כבר ידעו שהסוף שלהם מתקרב. כל בוקר, בעת המסדר, הופיע מעלינו מטוס אמריקאי שחג מעלינו וסקר את המסדר גם כן. אחרי שהיה במחנה זה כ-10 ימים, בוקר אחת, הגרמנים נעלמו ומסדר הבוקר לא התקיים.