כ-3000 איש עלו לרכבת, היא התחילה בנסיעה. לא ידענו מה הסיבה, אבל הרכבת נסעה כרבע שעה ונעצרה. אחרי כ-20 דקות שוב התחילה לנסוע. באותו ערב, זה חזר חלילה. חשבנו שיש בעיות עם המסילה. הגיע ערב. כבר חשוך.
באחת העצירות, עלה לקרון אותו איש, שבמסדר דיבר אלינו ביידיש. הוא עלה לקרון שלנו. נעמדנו סביבו, החל לנאום. נאם כ-10 דקות שלא הצלחתי להבין הרבה ממה שאמר. בסוף הוא אמר לנו בערך כך: "עכשיו כאשר אתם משוחררים, קומו ותשירו את התקווה". כולנו שרנו. החייל הגרמני היה כמובן נוכח בכל הטקס הזה. שמע - ולא הגיב. זו הייתה תחושה שלא אוכל לשכוח לעולם.
אני מוכרח לתאר בעיה חמורה מאוד שעמדה בפני קבוצת אנשים האלה. סיפרתי קודם שכל אחד מהקבוצה קיבל שלוש חבילות של UNRRA. בעת הנסיעה ברכבת לא חילקו לנו מזון. הרעב היה נוראי. אנשים שלא טעמו בשר, סרדינים מרגרינה ועוד מן הדברים שהיו בקופסאות של ה-UNRRA, התנפלו על המזון ללא מעצורים. היו כאלה שגמרו חצי קופסת מרגרינה ללא לחם, אולי איזה צנים קטן שהיה בקופסאות האלה. תוך יום, התפרצה דיזנטרייה. רבים גמרו את חייהם בגלל הזלילה המטורפת. רצינו להאמין שכיוון הנסיעה הכללי שלנו הוא שווייץ. אבל לשוויץ - לא הגענו.
שירת התקווה בדרך ולשווייץ לא הגענו.
תחילה היו רמזים, שמחליפים אותנו תמורת משאיות לצבא הגרמני, ואנחנו נגיע לשוויץ.
בשעות הערב, התחלנו לצעוד לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא. אולם הפעם, הכניסו 50-60 איש לכל קרון בלבד. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברווחה במקומו. הדלת נשארה פתוחה. ליד הדלת של הקרון ישב חייל וורמכט מבוגר. הוא היה חביב יחסית, במיוחד לאחר שכיבדנו אותו בסיגריה אמריקאית.
מחנה אחרון לודביגסלוסט - Ludwigslust - השחרור
התברר שהגענו למחנה ריכוז בלודוויגסלוסט שהיה גדול. לנו היה אסור להסתובב בכל שטח המחנה בחלק הישן. כי התברר מאוחר יותר, במחנה הותיק, היו אסירים רוסיים ואוקראיניים, שהיו אנטישמיים מאוד. האמריקים כבשו והתקרבו למחנה הריכוז הזה. הקרמניםכבר כל בוקר בשעה 8:00, היה מסדר כללי במחנה. אנשי ה-ס"ס ששמרו עלינו, היו מאוד ברוטאליים. מצד שני, הגרמנים כבר ידעו שהסוף שלהם מתקרב. כל בוקר, בעת המסדר, הופיע מעלינו מטוס אמריקאי שחג מעלינו וסקר גם כן את המסדר שלנו. אחרי שהייה במחנה זה כ-10 ימים, בוקר אחד, ה-SS נעלמו ומסדר הבוקר לא התקיים.
הרכבת לעתים קרובות נעצרה ועמדה זמן רב אבל אפשרו לנו להדליק אש ולהרתיח מים. אחרי כמה ימי נסיעה עם הפסקות, נכנסנו שוב ליער. שוב חששנו שמובילים אותנו אל סופנו. חשבנו שמכונות ירייה מסתתרות בין העצים. לבסוף שמחתי, כשראיתי גדר התייל בין העצים ואחר כך מבנים שבתוכו. נהיה לי יותר קל. כי בעצם עברנו ליד מחנה.
מחנה אחרון לודוויגסלוסט – השחרור והחזרה לפולין
ערמות גופות של מתים, נערמו בכמה מקומות של המחנה. בשטח אחד ראיתי ערימת גופות, שחלקן חסר היה ישבן. לפתע הבנתי מה היה מקור הבשר, שקיבלו חברי תמורת סיגריות שסיפקו להם האוקראינים והרוסים שהיו בחלק הישן של המחנה.
למחרת היום האמריקאים הכריחו את תושבי העיירה לודביגסלוסט הגרמנים, לבקר במחנה לראות בעיניהם את הזוועות שביצעו הנאצים. אחרי יומיים, התושבים הוכרחו לאסוף את הגופות, ולקבור בתוך קבר אחים גדול.
אחרי השחרור, נשארתי בעיירה עוד כמה ימים. התאספנו כמה חברים מהמחנה וכאשר עברנו בכפר הסמוך, לקחנו עגלה עם שני סוסים, ובמסע מלא תלאות, חזרנו ללודז'. כשהגעתי, הלכתי מיד למשרדי הקהילה היהודית, בה מסרתי עדות על אובדן משפחתי. קיבלנו סכום כסף זעום שאפשר לי לרכוש כדור גלידה, מרוכל שעמד ברחוב בצד. הקהילה היהודית הייתה מקום המפגש בשביל השורדים. כאן, שמעתי מבחורה שלא הכרתי אותה. אבל היא שחושבת, שהכירה את אחותי, סבינה. היא טענה, שאחותי נשלחה למחנה ריכוז שהיה באזור קרוב לים הבלטי. גם סיפרה לי, שכל הנשים שהיו שם, נהרגו. 70 שנים ניסיתי לאמת את המידע הזה. אבל לא הצלחתי. למרות הפניות הרבות, לכל הגורמים האפשריים עד שיום אחד, כשחיפשתי באינטרנט משהו שגרתי, ללא כל קשר לשואה. פתאום מצאתי את כל הסיפור בגוגל שמקורו שייך לאתר של יד ושם, את תוכנו אני מספר להלן, בחלק נוגע לאחותי, סבינה זלוצבסקה.
בעת ביקורי בקהילה היהודית בלודז', הכרתי כמה ותיקים שחזרו לפני כמה ימים קודם לכן. הם הציעו לי להצטרף אליהם. הם מצאו בית שהופצץ, ללא דיירים. הבית היה ללא חלונות. פיזרנו קש על הרצפה. אחרי ימים רבים של נע ונד, יכולנו לישון ברווחה.