שירת התקווה בדרך לשווייץ. 39
תחילה היו רמזים, שמחליפים אותנו תמורת משאיות לצבא הגרמני, ואנחנו נגיע לשוויץ.
בשעות הערב, התחלנו לצעוד לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא. אולם הפעם, הכניסו 50-60 איש לכל קרון בלבד. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברווחה
במקומו. הדלת נשארה פתוחה. ליד הדלת של הקרון ישב חייל וורמכט מבוגר. הוא היה חביב יחסית, במיוחד לאחר שכיבדנו אותו בסיגריה אמריקאית.
כאשר כל ה-3000 איש עלו לרכבת, היא התחילה בנסיעה. לא ידענו מה הסיבה, אבל הרכבת נסעה כרבע שעה ונעצרה. אחרי כ-20 דקות שוב התחילה לנסוע. באותו ערב, זה
במקומו. הדלת נשארה פתוחה. ליד הדלת של הקרון ישב חייל וורמכט מבוגר. הוא היה חביב יחסית, במיוחד לאחר שכיבדנו אותו בסיגריה אמריקאית.
00 איש עלו לרכבת, היא התחילה בנסיעה. לא ידענו מה הסיבה, אבל הרכבת נסעה כרבע שעה ונעצרה. אחרי כ-20 דקות שוב התחילה לנסוע. באותו ערב, זה
חזר חלילה. חשבנו שיש בעיות עם המסילה. הגיע ערב. כבר חשוך ובאחת העצירות, עלה לקרון אותו איש, שבמסדר דיבר ביידיש אלינו. הוא נכנס לתוך הקרון. הוא נאם כ-10 דקות שלא הבנתי הרבה ממה שאמר. בסוף הוא אמר לנו בערך כך: "עכשיו כאשר אתם משוחררים, קומו ותשירו את התקווה". כולנו שרנו. החייל הגרמני היה כמובן נוכח בכל הטקס. שמע - ולא הגיב. זו הייתה תחושה שלא אוכל לשכוח לעולם.
אני מוכרח לתאר בעיה חמורה מאוד שעמדה בפני קבוצת אנשים האלה. סיפרתי קודם שכל אחד מהקבוצה קיבל שלוש חבילות של UNRRA. בעת נסיעה ברכבת לא חילקו לנו מזון. הרעב היה נוראי. אנשים שלא טעמו בשר, סרדינים מרגרינה ועוד מן הדברים שהיו בקופסאות של ה-UNRRA, התנפלו על המזון ללא מעצורים. היו כאלה שגמרו חצי קופסת מרגרינה ללא לחם, אולי איזה צנים קטן שהיה בקופסאות האלה. תוך יום, התפרצה דזינטרייה. רבים גמרו את חייכם בגלל הזלילה. רצינו להאמין שכיוון הנסיעה הכללי שלנו הוא שווייץ. אבל לשוויץ - לא הגענו.
מחנה אחרון לודביגסלוסט - Ludwigslust - השחרור
הרכבת לעתים קרובות נעצרה ועמדה זמן רב אבל אפשרו לנו להדליק אש ולהרתיח מים. אחרי כמה ימי נסיעה עם הפסקות, נכנסנו שוב ליער. שוב חששנו שמובילים אותנו אל סופנו. חשבנו שמכונות ירייה מסתתרות בין העצים. לבסוף שמחתי, כשראיתי גדר התייל ואחר כך מבנים בתוכו. נהיה לי יותר קל. בעצם עברנו ליד מחנה, שחלקו היה "חדש", שבנייתו טרם הסתיימה.
התברר שהגענו למחנה ריכוז בלודוויגסלוסט שהיה גדול. לנו היה אסור להסתובב בכל שטח המחנה. בחלק הוותיק של המחנה היו אסירים רוסיים ואוקראיניים, שהיו אנטישמיים מאוד. כל בוקר בשעה 8:00, היה מסדר כללי במחנה. אנשי ה-ס"ס ששמרו עלינו, היו מאוד ברוטאליים. מצד שני, הגרמנים כבר ידעו שהסוף שלהם מתקרב. כל בוקר, בעת המסדר, הופיע מעלינו מטוס אמריקאי שחג מעלינו וסקר גם כן את המסדר. אחרי שהייה במחנה זה כ-10 ימים, בוקר אחד, ה-סס נעלמו ומסדר הבוקר לא התקיים.
מחנה אחרון לודוויגסלוסט – השחרור והחזרה לפולין.
את השחרור ממחנה הריכוז, אני זוכר היטב. ישבתי על אדמת הרצפה עם כמה חברה מהחדר. ראיתי דרך פתח החדר, גדר התיל של המחנה, שלידו עברנו לפני כמה ימים, בדרכנו לתוך המחנה. פתאום, נכנס בריצה אחד החברה, וצועק -"אמריקאים באים". מיד אחר כך, ראינו שני טנקים עליהם יושבים חיילים אמריקאים. הטנקים עוברים לא הרחק מאתנו. לי, לא היה כוח לקום ולשמוח. לא זזתי ממקום הישיבה. רק למחרת היום התאוששתי ויצאתי להסתובב עם כמה מדיירי החדר. עברנו מקומות שאסור היה לנו להסתובב קודם. נתקלנו במחזות מחרידים.
ערמות גופות של מתים, נערמו בכמה מקומות של המחנה. בשטח אחד ראיתי ערימת גופות, שחלקן חסר היה ישבן. לפתע הבנתי מה היה מקור הבשר, שקיבלו חברי תמורת סיגריות שסיפקו להם האוקראינים והרוסים שהיו בחלק הישן של המחנה.
למחרת היום האמריקאים הכריחו את תושבי העיירה לודביגסלוסט הגרמנים, לבקר במחנה לראות בעיניהם את הזוועות שביצעו הנאצים. אחרי יומיים, התושבים הוכרחו לאסוף את הגופות, ולקבור בתוך קבר אחים גדול.
אחרי השחרור, נשארתי בעיירה עוד כמה ימים. התאספנו כמה חברים מהמחנה כאשר עברנו בכפר הסמוך, לקחנו עגלה עם שני סוסים, ובמסע מלא תלאות, חזרנו ללודז'. כשהגעתי, הלכתי מיד למשרדי הקהילה היהודית, בה מסרתי עדות על אובדן משפחתי. קיבלנו סכום כסף זעום שאפשר לי לרכוש כדור גלידה, מרוחל שעמד ברחוב בצד. הקהילה היהודית הייתה מקום המפגש בשביל השורדים. כאן, שמעתי מבחורה שלא הכרתי אותה. אבל היא שחושבת, שהכירה את אחותי, סבינה. היא טענה, שאחותי נשלחה למחנה ריכוז שהיה באזור קרוב לים הבלטי. גם סיפרה לי, שכל הנשים שהיו שם, נהרגו. 70 שנים ניסיתי לאמת את המידע הזה. אבל לא הצלחתי. למרות הפניות הרבות, לכל הגורמים האפשריים. עד שיום אחד, שחיפשתי באינטרנט משהו שגרתי, ללא כל קשר לשואה. פתאום מצאתי את כל הסיפור בגוגל שמקורו שייך לאתר של יד ושם, את תוכנו אני מספר להלן, בחלק נוגע לאחותי, סבינה זלוצבסקה.
בעת ביקורי בקהילה היהודית בלודז', הכרתי כמה ותיקים שחזרו לפני כמה ימים, הם הציעו לי להצטרף אליהם. הם מצאו בית שהופצץ, ללא דיירים. הבית היה ללא חלונות. פיזרנו קש על הרצפה. אחרי ימים רבים של נע ונד, יכולנו לישון ברווחה.