דן הדני

גם הורי, החליטו לברוח, אבל ביחד איתנו, הילדים. אני הייתי בן ה-15 ואחותי סבינה, בת ה-18. בשעה 11:00 בלילה לקחנו כמה חפצים על גבינו או במזוודה ועזבנו את הדירה. בחצות הגענו לכביש הראשי במטרה להגיע תחילה לעיר הבירה, ורשה המרוחקת כ-120 קמ. ואולי אחרי כן, להגיעה לרוסיה הסובייטית המרוחקת עוד כ-500 קמ.

 

אנחנו פשוט ברחנו מלודז'. ראינו עשרות אלפי איש, צועדים יחד איתנו. צעדנו כל הלילה והבלגן היה גדול. לפנות בוקר, מטוסי שטוקה הגרמניים, תקפו את ההמון הבורח. הפילו פצצות וירו במכונות הירייה. חיילים הפולנים שגם נסוגו עם הנשק הפרימיטיבי הנגרר בעזרת 4 סוסים, צעדו יחד איתנו.  בשחר היום, מטוסים גרמניים מסוג "שתוקה" שוב תקפו את הצועדים, בירי מכונות הירייה ובליווי סירנות, מחרישי אוזניים. באחת ההתקפות האלה, ראיתי איך קצין פולני, שצעד מטרים ספורים ממני, נפגע בפניו, מכדור של מכונת הירייה של המטוס. ראיתי איך חלק מראשו של הקצין, נקרע. שמעתי איך שהוא ממלמל "מאמא" (אמא) וכעבור שנייה נופל. מת. זו, פעם ראשונה שראיתי אדם מת.

​

הצעדה הייתה כרוכה גם באנטישמיות לשמה. הכפריים סירבו למכור לנו היהודים, מזון, שתייה או לאפשר לנו לישון, לנוח, להתרחץ. הורי ניסו לשכנע אותם להלין אותנו בדיר חזירים והציעו כמובן תשלום -  הם סירבו.  גירשו אותנו באלימות לפעמים אפילו עם קלשונים. בודדים היו אנושיים מספיק ואפשרו לנו לנוח בלילה.  

                                                        

יומיים וחצי צעדנו כך בכיוון ורשה. בקושי הספקנו לעבור כ-25 קמ. על מנת להגיע לוורשה, נשאר לנו לגמוע עוד מרחק של כ-100קמ. אבל הצבא הגרמני היה זריז יותר והשיג אותנו, בבוקרו של היום השלישי של הנדודים. הורי ראו שהגרמנים עברו אותנו,  הגיעו למסקנה שאין טעם להמשיך. הם החליטו לחזור ללודז'. הפעם היה עלינו לצעוד את המרחק חזרה.