הגירוש והחיסול של גטו לודז'
הגירוש וחיסול גטו לודז', החלו ב-1 באוגוסט 1944. אלפי יהודים גורשו מהגטו לפי רחובות, בקבוצות. הגירוש נבחר לפי האזור או השכונה. תלוי בכמות אנשים הנדרשת, לפי תכתיב הגסטפו. ראשי הגטו, היו"ר חיים רומקובסקי, בעזרתם של השוטרים היהודים, ניהלו את הפינוי. תחילה, לפי הנחיות של הגרמנים בגטו, נבנתה מסילת ברזל קטנה, שיכולה להכיל, קרון רכבת אחד בלבד. ולצידה של המסילה נבנה גם רציף קטן, לאפשר לקורבנות להיכנס לתוך קרון משא. המשלחים דאגו תחילה שעל הרציף יעלו כ-120 "חתיכות". אז הגיע הקטר שדחף קרון המשא אחד, אל הרציף.
הובילו אותנו לרציף שהיה צמוד לפסי הרכבת הללו. השוטרים היהודים של הגטו, עזרו לנו לעלות לקרון המשא הזה. היו דחיפות נוראית. ראשית, הקרון אינו מיועד לבני אדם, וגם הקרון אינו יכול להכיל מספר כה גדול של בני אנוש. כשכל הקבוצה נכנסה לקרון, כ-120 איש, אישה וילדים, הפקח הגרמני נתן את הפקודה ודלת הזזה ננעלה מבחוץ, ברעש מפחיד. האזור היה מסודר כך בשביל למנוע כל אפשרות של בריחה. ההמולה הייתה נוראית. בקרון המשא, לא היה פתח אוורור. הקרון בנוי כך שבין לוחות העץ יש חריץ של פחות מסנטימטר בודד, דרכו נכנס במקצת אוויר. בקרון משא אין חלון.
דלת הקרון נסגרה בחוץ, ברעש חזק. מיד הגיע הקטר, נהוג בידי פולנים. הם צירפו את הקטר לקרון. הקטר, התחיל להוביל את קרון שלנו, למקום כלשהו ואחרי כמה דקות עצר. הבנתי, שהקטר אוסף כמות של קרונות, שיצרו לבסוף, רכבת ארוכה, עם 2,000 - 3,000 הקורבנות.
בתוך הרכבת היינו 6-7 ימים. אני זוכר את היום הראשון אחרי שנכנסנו לקרון. בין האנשים פרצו מריבות. כל אחד רצה מקום לשבת על רצפת הקרון. לאחר נסיעה של יומיים שלושה, המריבות פסקו . חלק מהאנשים, כבר היו מחוסרי הכרה חלקית. היום אני מבין, שעמדנו באותו מקום עד חצות. זה הזמן שלקח לפנות 2,000-3,000 יהודים מהגטו ולמלא 20-30 קרונות. כעת, הרכבת הייתה מוכנה לנסיעה. אנחנו לא ידענו לאן הרכבת מובילה אותנו.
אבל הנאצים, תכננו במדויק את חיסול הנוסעים, כדי לעמוד בהבטחות רשמיות שהצהירו בגלוי. פינוי גטו לודז' היה בשנת 1944. סיכום של ועידת ואננזה בברלין הצהירו בגלוי על השמדת היהודים. להיפטר מהבעיה היהודית. על פי התוכנית הגרמנית, הרכבת הייתה צריכה להגיע למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. מקום השמדה תעשייתי זה, היה מוכן היטב לקראת משלוחים מסוג זה. הרי למטרה זו הן נבנו. המחנה עם תעשיית ההשמדה הנלווית הוקם לשם כך. נבנו ללא כל גינוי של ארצות העולם.
לעיתים, משלוחים הרבים גרמו לסתימות במחנה ההשמדה. הקורבנות היו צריכים לחכות לתורם זמן מה. כמות הממתינים, היה גדול מדי עבור "רק" ארבעת הבונקרים להמתת אנשים בגז ציקלון B. המשרפות נבנו לשם הסתרת הפשעים. אפילו עבדו 24/7 ללא הפסקה, כמו שאמרתי - בשיטה תעשייתית.
לכן, שיטה של הגרמנים הייתה מחושבת. הרכבת, במקום להגיע לאושוויץ תוך 8-10 שעות, היום, אגיד בפשטות, הרכבת שבה נסעתי, עם אמי ואחותי לאושוויץ-בירקנאו, נסעה במשך 6-7 ימים ולילות. אני רוצה לציין עובדה. במשך כל הימים שנסעה הרכבת ומדי פעם אפילו גם עצרה. דלת הזזה לא נפתחה. לא נתנו לנו כל אוכל ולא כל שתייה. התוצאה הייתה בדיוק מה שהתכוונו הנאצים. בקרון שלנו, בסוף הנסיעה כמעט שליש מהנוסעים נמצאו מתים.
כשהגענו לאושוויץ-בירקנאו ויצאתי מפינת הקרון, בדרכי לדלת ההזזה הפתוחה, ראיתי במרכז הקרון, דלי, עם הצרכים שהצטברו במהלך ימי הנסיעה הארוכים. מסביב לדלי, היתה ערימה של גופות מונחת. אוסיף עוד עובדה. צוות הקטר וכל הצוות של כל הרכבת, היו פולנים. הם ידעו היטב מה הם מובילים בקרונות הרכבת ומה יהיה גורלם.
אנחנו גורשנו מגטו לודז' ב-22 באוגוסט 1944. יומיים בדיוק, לפני יום ההולדת ה-20 שלי. כנראה הגענו לאושוויץ ב- 28 באוגוסט. אני עם הריאה השמאלית שלי, אחרי מחלת דלקת ריאות ועדיין מכוסה ב- 5 סמ. של נוזל.
