אני והגורל שלי
אני לא הולך לשכנע אף אחד להאמין בגורל או באמונה כלשהי. אני רק כותב כמה מילים ומחשבות על החוויה שלי. בהסתכלות, דרך עיניו של אדם זקן, כמעט בן 98 שדעתו צלולה.
כשהייתי בערך בן 10, בלי שום סיבה, נראית לעין, התחיל לי לרדת דם מהאף. בהתחלה, לאחר מספר דקות, הדם הפסיק לזרום. אבל לאחר מספר שבועות, זרימת הדם לא פסקה. יום אחד, אימא שלי לקחה אותי לרופאה, אף, אוזן וגרון. ראיתי וגם הרגשתי את התהליך, צעד אחר צעד. אנא, קחו בחשבון עובדה שבזמנים ההם, בשנות ה-30, של המאה הקודמת, לא היו תרופות הרדמה, כפי שיש לנו היום. מילדותי אני אדם סקרן. אני חייב לדעת, לראות ומשתדל להבין דברים כל מה שקורה.
אחרי בדיקה קצרה, הרופאה החליטה, לשרוף לי את נימי כלי הדם שמדממים. הרופאה הוציאה מהארון מנורת ספירט קטנה. הדליקה אותה בגפרור והניחה על האש הבוערת, קצה של חוט ברזל. כשהיא ראתה שהקצה של המוט ברזל, לוהט לגמרי, דחפה לי אותו לתוך הנחיר הימני של האף. לאחר מכן, שפשפה קלות את מקום הדימום. כך היא שרפה לי את כלי הדם שבתוך נחיר האף. ריח בשר שרוף עלה בחדר. הרופאה הייתה מקצועית. היא פתרה לי את הבעיה. זרימת הדם פסקה כי לא היו לי יותר נימים שטחיים.
חלפו שנות השואה והעלייה לישראל. אחרי כ-40 שנים מאז שריפת נימים באף, התחלתי להרגיש במקום השרוף, בליטה שצומחת. הלכתי לרופא שעשה בדיקה והודיע לי שהטיפול חייב לבצע בבית החולים. קבע לי תאריך ומקום בו הוא יבצע את הניתוח.
הטיפול בבית החולים שיבא, ארך כשלוש שעות. הרופא עשה בדיוק מה שהרופאה עשתה, לפני כ-40 שנה. אלא שהפעם הרופא השתמש בציוד מתוחכם. הפעם הרופא השתמש בהרדמה מקומית, כך שלא הרגשתי כלום בעת שריפת הבליטה. לאחר מכן, במשך השנים, מקום הבליטה באף גרם לי גירוד. לאחר מספר שנים במקום הבליטה נוצר חור. עכשיו, יש לי נקב בין שני נחירי האף. לפעמים עוברת לי מחשבה "אילו". אילו שטף דם היה מתחיל בגטו – לא הייתם יכולים לקרוא את הסיפור הזה.
מקרה אחר נוסף.
אמצע חודש אוקטובר 1944, בהיותי במחנה אושוויץ-בירקנאו, ביצעו אנשי ה-SS סלקציה, בה הורו לי לעבור לקבוצה קטנה, שעמדה בצד. לא ידעתי מה אני עושה וגם למה אני עושה זאת. התחלתי ללכת אל הקבוצה הקטנה, אבל דחף בלתי נשלט הפנה אותי חזרה לקבוצה בה הייתי. ניצלתי שניות של בלגן של תנועת אנשים שהיו במגרש. מזל שלא שמו לב. אחר כך היו רינונים ששלחו את הקבוצה למשרפות. היום, כרגע זו פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להרהר ברגעים אלה. מזל שלא שמו לב