שנים נמנעתי מלדבר על עברי כניצול שואה. השואה גרמה לי חריש פצעים עמוק, שלא הגלידו עם הזמן. מנעתי בכך את גירוד פצעים. אין כאן שאילה האם נהגתי נכון. זו הייתה הדרך בה הגנתי על עצמי. מלחמת העולם השנייה, פגעה בי קשה מאוד. אינני מרחם על עצמי. אציין פשוט עובדה - אני נשארתי בעולם לבד. נכון, היו עוד מקרים דומים. אבל זה לא מנחם אותי. אני איבדתי את כל משפחתי. אני נשארתי לבד.
אבי נפטר בגטו לודז'. אמי נרצחה ביום, שהגענו לאושוויץ בירקנאו. אחותי נרצחה בעת חיסול מחנות נשים, שהיו בשטח בפרוסיה הגרמנית שליד הים הבלטי. השלטון הנאצי, רצה להסתיר את הזוועות שעשה במחנות הריכוז האלה. פינו 13,500 אסירות ממחנות שהיו פזורות בסביבה. בצעדת המוות הצעידו אותן אל הים הבלטי. רק כ-2,500 אסירות הצליחו להגיע למקום הריכוז הזה. בסוף הצעדה 11,000 נשים צעירות מתו בדרך. הנותרות שנשארו בחיים, הובילו אותן אל הקרח שכיסה את הים הקפוא וחוסלו במכונות ירייה. חום האביב שהתקרב, המיס את קרח. הגרמנים לא היו צרכים לטרוח לקבור את גופותיכן של הקורבנות.
מלחמת העולם השנייה, נמשכה כחמש שנים. היא מסמלת את תקופת השואה של יהדות פולין. אולם בשבילי, החיים הלא נורמליים שחוויתי לאחר מכן במחנות העקורים, נמשכו למעשה עד לעליה ארצה. כיוון שעליתי ארצה עשיתי - לתוך מלחמת העצמאות. בעצם גייסו אותי למחרת יום העלייה.
כעבור שבוע ימים, עקב לימודים באיטליה, העבירו אותי לחיל הים. במלחמת העצמאות שירתי באונייה ק-20 אח"י "הגנה", מסוג קורבטה, אתה השתתפתי בכל המבצעים הקרביים, בכיבוש המולדת הישנה - החדשה. האונייה, שימשה עבורי גם כבית, עוד שנים רבות. פשוט לא היה לי לאן ללכת.
המלחמה הארורה - מלחמת העולם השנייה, תפסה אותי בגיל 15, גילו של נער מתבגר. זו התקופה היפה ביותר בחיי אדם. שנות התבגרות. גיל הפריחה ולימודים. בסוף המלחמה אחרי חמש שנים, הייתי כבר בן 21. מצאתי את עצמי ללא כלום. ללא משפחה. ללא בית וללא מולדת- מדינה. כי את פולין האנטישמית לא ראיתי אותה יותר כמולדת. לא רציתי להיות בה. בנוסף, גם הייתי ללא השכלה, ללא מקצוע. פשוט ללא כלום.
שנים רבות אחרי שנות השואה, סבלתי מסיוטים קשים מאוד. אירועים שחוויתי במחנות הריכוז, חזרו אלי בלילות לעיתים קרובות. אני נזכר אך בעת שירותי על אניית המלחמה ישנתי במיטה בקומה שלישית, ליד התקרה. לא פעם קיבלתי מכה בראש, מהצינורות הצמודות לתקרה, כשהתעוררתי בבהלה מסיוטי חלום.
הערבים פרצו מחמש מדינות לתוך שטח קטן שנקבע ע"י האומות המאוחדות כמדינה של העם
היהודי המתחדש. אנחנו שאפנו להקים מולדת חדשה. מולדת גם ליוצאי השואה. מועצת האומות אישרה חלוקת השטח של פלשתינה, בין הערבים והיהודים שחיו אז בשטח הזה. אבל הערבים סירבו לחלוקה. הם דרשו את כל השטח של פלשתינה לעצמם בלבד. צבאות של חמש ארצות ערביות פתחו במלחמה, בניסיון לכבוש את השטח, שהיה מיועד ליהודים. למזלנו, הם נכשלו במזימתם.
בתקופה זו, בשנת 1948במלחמת העצמאות, חיו בארץ בסה"כ כ- 600,000 יהודים. העולים שהגיעו באו להשתתף במלחמת העצמאות, שנכפתה. רובם נשלח לחזית הלחימה מיד עם עליתם ארצה, אני בעצמי גויסתי למחרת עלייתי. בשעה 8 בבוקר, אכלתי ארוחת הבוקר, בשדה התעופה ברומא.
איטליה.אחרי טיסה של 8 שעות נחתי בשדה תעופה ליד חיפה. למחרת היום, בשעה 5 בבוקר לקחו
אותנו לבניין הישן של הטכניון. ש גייסו אותנו לצה"ל. כעבור שבוע, עקב לימודים באיטליה, הוצבתי לשרת באניית מלחמה של חיל הים. בצבא, שרתתי 17 שנים. השתחררתי בדרגת רב סרן.
מיד אחרי העלייה, ליוצאי השואה, הייתה בעיה עם ה-"צברים" השחצנים - ילידי הארץ. הם הדביקו לנו שמות גנאי עם צלצול מזלזל ופוגע מילים כמו "סבון" המזכיר את הידיעה שהגרמנים השתמשו משומן של קורבנות היהודים לייצור סבון רחצה. הסבון שחולק בגטו בחלוקה שבועית, היו בו חרותים אותיות .S.J.R. האותיות האלה הם ראשי תיבות בשפה הגרמנית שפירושם:
Seife Juden Rein או Seife aus Judenfett סבון מיוצר משומן יהודים......
לעיתים קראו לי "מוזולמן"- על היותי רזה. נכון, בשחרורי ממחנות הריכוז נשקלתי בעת בדיקות רפואיות. שקלתי אז 40 קילו. בגטו או במחנות הריכוז לא קיבלנו מזון של קיבוץ. עלבונות היו דבר שבשגרה. סבלתי מאוד מעלבונות האלה. זו הייתה תקופה שאנשים לא יכלו להבין את האכזריות של השלטון הנאצי. ביצוע רצח אנשים בצורה מתועשת. המשפט של אדולף אייכמן שנערך בשנת 1961 בישראל גרם לשינוי, והרדיפות הופסקו.
שנים רבות הפנמתי. ניסיתי להעלים שאני "בוגר" שואה. עם הגעתי לגיל מכובד והבנתי שרוב יוצאי השואה נאלמים אני נפתחתי. כל עוד אני יכול - אספר את קורותיי שחוויתי בתקופת השואה.