דן הדני

נכון שאבי סבל מדלקת בכיס המרה. הרי לפני ארבע שנים,  לא עלינו לארץ ישראל בגלל מחלתו. אבל אבי נפטר גם מרעב ומצער. הוא נפטר לידינו בבית, לפנות בוקר ב- 12 באפריל 1942. הרי בגיטו  גרנו בדירה בעלת חדר אחד בלבד.

 

בגטו, שירותי חברת קדישא, היו מצומצמים. אם אדם נפטר בביתו, טהרת המת, רחיצת הגופה ועטיפתה בתכריכים נעשתה בביתו. אמי הודיעה למוסדות הגטו על מות אבי. הם שלחו אלינו שני גברים שיטפלו בהכנות הגופה לקבורה. 

 

כשהגיעו לדירה שלנו, הם הורידו דלת ענקית שהייתה בכניסה לדירה שלנו. הניחו את הדלת על שולחן ועליה שמו את גופת אבי. אמי, אחותי ואני, היינו נוכחים בכל התהליך של הכנת גופת אבי לקבורה. שני הגברים עבדו קשה ומהר. הם מיהרו, כי היו צריכים לטפל בגופה של נפטר נוסף.  כל יום היו מקרי מוות רבים.

 

הייתי סקרן. נעמדתי על כיסא ליד כניסה של הדירה הפתוחה. ראיתי את כל התהליך שעשו. לא אתאר כאן את תהליך ניקוי, אבל בסוף, עטפו את גופת אבי בתכריכים, שחתכו מסדיני פשתן, שאמי הוציאה מארון ונתנה להם. תהליך טהרת הגופה לקח כמה שעות ונגמר מאוחר אחרי הצהריים. בזה לא נגמר הסיוט.

​

עכשיו היינו צריכים להביא את גופת אבי, בעצמנו לבית הקברות. קיבלנו בהשאלה, עגלה שהייתה מיועדת למטרה זו. בגלל המרחק הגדול, הובלת הגופה לבית הקברות נמשכה כשעתיים. אור היום כבר נעלם. בחשיכה מוחלטת קברנו את אבי בקבר, שהוכן ע"י עובד בית הקברות. עכשיו נותרה גם בעיה של עוצר תנועה בין השעות  5 בערב עד למחרת 6 בבוקר, אסור היה ליהודים  להסתובב ברחובות הגיטו. הפעם, לא הייתה לנו ברירה. היינו חייבים לחזור הביתה. נצמדנו לקירות הבתים להסתתר,  שלא יגלו אותנו. חזרנו הביתה בשלום בשעות הבוקר המוקדמות.

​

אחרי היעדרות של כ-75 שנים, בשנת 2018, ערכתי סיור לפולין. נסענו ביחד עם בני רון ומשפחתו. אשתו בתיה ושני הנכדים שלי, יעל ואלון. ביקרנו במקומות ילדותי וכמובן במחנות הריכוז לזכרם של הנספים.