top of page
  • תמונת הסופר/תdanhadani

שמי דן הדני מקודם, דונק זלוצבסקי

בקהילה היהודית המקומית של לודז', אני רשום, כאשר מתחת האות ד' היה קמץ, לפי סלנג האשכנזי ביטאו את שמי דון. עולם, ידעתי שהעברה עברית, בסגנון הספרדי, מבטאים - דן. היות נולדתי בפולין, בעיר לודז, הייתי רשום בשם - דונק. סיבות שונות גרמו לשינוי שם משפחתי שהיה פולני ממש, והוא היה זלוצבסקי. צברים של הישוב ועולים מארצות רבות ששירתו איתי בחיל הים, לא ידעו לבטא את שמי הפולני, לכן קראו לי בשמי הפרטי בתוספת אות חיבה – דני. גם באווירה של דוד בן גוריון, ששכנע את חיילי צה"ל, לעברת את שם הלועזי המסובך. אני הוספתי דגש עם האות ה', בשם הפרטי "דני", וכך יצרתי לעצמי את שם המשפחה החדש – הדני.


משפחתי מצד אבי, הייתה מרובת ילדים. משפחתו הייתה משפחה דתית, טיפוסית של אותה תקופה של מזרח אירופה. לא היה לנו קשר מיוחד עם הדודים והדודות. גם את סבא וסבתא פגשתי לעיתים רחוקות מאוד.

לעומת זה, משפחתה של אמי , כמעט לא הכרתי כי הם גרו בעיר דרוחוביץ רחוקה מאוד מהעיר לודז' בה גרנו. שלוש שנים לפני המלחמה, עברו לעיר קראקוב וכאן ביקרנו אותם רק פעם אחת. מרחק רב בין הערים לא אפשר ביקורים תדירים. למעשה אימי נולדה בוינה, אוסטריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הם עברו לפולין בעיירה דרוכוביץ, בגליציה, על יד עיר הבירה – לבוב, ואחר כך עברו לקראקוב.

אבי, היה מטבעו שובר מוסכמות. כשהיה צריך להתגייס לצבא הפולני, הוא בחר דווקא לשרת בצבא של גנרל האלר, ידוע כאנטישמי במלוא מובן של המילה. למרות זאת, הוא התנדב והתקבל שם יפה. יחידתו שירתה באזור העיירה דרוהוביץ ושם אבי הכיר את אמי. כאשר מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, אבי השתחרר מהצבא. התחתן עם אמי ולקח אותה לעיר הולדתו – לודז. משפחתי סיגלה את הלך הרוח של התקופה, ששררה בקרב הצעירים של יהדות פולין. הקידמה הגיעה לפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכך גם המרד של אסימילציה, חדרו לא רק ליהדות של פולין אלה ליהדות של אירופה כולה. בעיקר כי הצעירים עזבו את הכפרים והגטאות. אסימילציה גרמה אפיקורסיות, שינוי ביגוד, צורה וגם התפתחות הנפש. בהיותי ילד בן 4 - 5 , זכורים לי מראות, בשבתות אסור היה לנו להדליק את אור חשמל בדירה. ישבנו בחושך עד צאת השבת כולל, הדלקת נר ההבדלה. לעומת זאת, שנים ספורות לפני המלחמה, הותר לנו לאחותי ולי, להדליק תאורת חשמל. הכשרות שמרנו בבית בקפדנות, עולם אחרי כמה שנים, לפני מלחמת העולם השניה, מחוץ בית, לא הקפידו כל כך.

הבית שלנו היה פתוח. אני נזכר איך התאספו אצלינו אנשים, לעיתים קרובות, חברי המפלגה התאספו בערבים בביתינו , אבי היה חבר פעיל במפלגת פועלי ציון. זכורים לי הוויכוחים הפוליטיים על הנושאים הבוערים של אותם הזמנים. הדירה הייתה עמוסה חברי מפלגה רבים. במיוחד זכור לי כילד ששמעתי את הוויכוח הסוער על המשפט של הרופאים המנוהל ברוסיה הסובייטית של סטאלין.



בילדותי, למדתי משחק שח. לגילי באותם הימים, בן 7 - 8, שיחקתי לא רע. לא פעם ניצחתי שחקני שח מבוגרים. אבי נהג לקחת אותי להכשרות, קיבוצים, לקראת עליתם ארצה. לפעמים בשבתות אבי נהג לקחת לגן העירוני אותי שם נהגנו גם לשחק. הגן הציבורי הזה הוא ענק ויפה מאוד, נמצא במרכז העיר לודז. הוא מגודר, סביבו גדר ברזל יפה בסגנון הצרפתי. קיימים רק ארבע שערים רחבים, למעבר סוסים ועגלות עולם בדרך כלל השערים האלה היו סגורים על מנעול. רק שער צר אחד היה בו פתוח למעבר בני אדם.

שבת אחת בעת משחק השח, התפרצה לתוך הפרק, קבוצה של צעירים פולנים, מזויינים בעלות ובאגרופנים. הם ביצעו פוגרום ביהודים שהיו בפרק. ראיתי קבוצת תלמידים, לובשי מדים וכובע עם סמל של בית ספר יהודי, תיכון. היינו ישובים במרחק לא רב, כשקבוצת הפושעים הפולנים, התפרצה לתוך הפרק ותקפה את התלמידים היהודיים שהיו בפרק. ראיתי איך תלמיד אחד מקבל מכת אגרופן בלסת שלו, הלסת התפרקה מפניו. הכנופייה הבחינה מהר שכל הנוכחים הם יהודים, לכן תקפו אותם במקלות בברזלים. אסון גדול יותר שגרם למותם של כ-20 יהודים צעירים קרה בגלל השער הצר הפתוח היחיד, דרכו קורבנות ניסו לברוח. דוחק של המבוהלים שניסו לברוח רמסו את אלה שנפלו ארצה במנוסתם מהבריונים.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברו

מחנה הריכוז רוונסבריק - Ravensbruck

באחד המעברים, הגענו למחנה ריכוז ברוונסבריק, המחנה היה מעורב. היו שם אסירים מרוסיה, אוקראינים וגם פולנים. התחברתי עם קבצה מעורבת של פולניים ורוסיים. הם חשבו אותי לאחד מהם. לא חשבו אותי ליהודי. כעבור כ

מחנה הריכוז בוואטנשטאדט

אחרי הצעדה המפרכת, הגענו סוף סוף למחנה בווטנשטאדט. במחנה זה היינו רק כמה ימים. חשבנו שכנרה החזית מתקרבת אלינו והגרמנים ניסו להסתיר את הפשעים שבצעו במחנות הריכוז. זה היה מחנה גדול שבו היו גם אסירים לא

Comentarios


bottom of page