top of page
  • תמונת הסופר/תdanhadani

פתיחה

שנים נמנעתי מלדבר כניצול שואה על עברי. השואה גרמה לי חריש פצעים עמוק, שלא הגלידו עם הזמן. מנעתי בכך, גירוד פצעים. אין כאן שאלה עם עשיתי נכון. , זו הייתה צורת הגנה בשבילי


מלחמת העולם השנייה, פגע בי קשה מאוד. אינני מרחם על עצמי. אציין פשוט עובדה, אני נשארתי בעולם לבד. נכון, היו עוד מקרים דומים. אבל זה לא מנחם אותי. אני איבדתי את כל משפחתי. אני נשארתי לבד.


אבי נפטר בגטו לודז'. אימי כנראה נרצחה, ביום כשהגענו לאושוויץ–בירקנאו.

אחותי נרצחה, בעת חיסול מחנות נשים, שהיו בשטח בפרוסיה הגרמנית שליד הים הבלטי. השלטון הנאצי, רצה להסתיר את הזוועות שעשו במחנות הריכוז האלה. פינו 13,500 אסירות ממחנות שהיו בסביבה, בצעדת המוות הצעידו אותן אל הים הבלטי. בקושי כ-2,500 אסירות הגיעו למקום הריכוז זה, בסוף הצעדה.כ- 11,000 מתו בדרך. הנוטרות, הובילו אל הקרח שכיסה את הים הקפוא וחיסלו אותן ובמכונות ירייה. חום האביב שהתקרב, המיס את הקרח. הגרמנים לא היו צריכים לטרוח, לקבור את גופותיהן של הקורבנות.


מלחמת העולם השנייה, נמשכה כ-חמש שנים. היא מסמלת את תקופת השואה של יהדות פולין. אולם בשבילי, החיים הלא נורמליים שחוויתי לאחר מכן במחנות העקורים, נמשכו למעשה עד לעליה ארצה. כיוון שעליתי ארצה, לתוך מלחמת העצמאות, גייסו אותי לצה"ל למחרת יום העלייה.


כעבור שבוע, העבירו אותי לחיל הים. שירתי באונייה ק-20, מסוג קורבטה, איתה השתתפתי בכל המבצעים של מלחמת הקוממיות. כיבוש המולדת הישנה - החדשה. האונייה, שימשה עבורי בית עוד שנים רבות, כי לא היה לי לאן ללכת..


המלחמה הארורה תפסה אותי בגיל 15, גילו של נער מתבגר. זו תקופת חיי אדם היפים ביותר. שנים של התבגרות. גיל הפריחה ולימודים. בסוף מלחמת העולם השנייה, הייתי כבר, בן 21. מצאתי את עצמי, ללא כלום. ללא משפחה, ללא בית, וללא מדינה, כי פולין האנטישמית – לא ראיתי אותה יותר כמולדת. לא רציתי לחיות בה. בנוסף – גם ללא מקצוע, ללא השכלה. פשוט, ללא כלום.

אחרי שנים של השואה, סבלתי מסיוטים קשים מאוד. אירועים שחוויתי במחנות הריכוז, חזרו אלי לעתים קרובות סיוטים בלילות הארוכים. אני נזכר, כשהגעתי ארצה, התגייסתי מיד לצה"ל והוצבתי לשרת בחיל הים כי לפני עליה ארצה, סיימתי לימודי ימאות באיטליה. באוניה בה שירתתי, ישנתי, במיטה בקומה שלישית ליד התקרה. לא פעם, קיבלתי מכה בראש מצינורות שעל התקרה וכשהתעוררתי בבהלה מסיוטים מחלום.


כשעליתי ארצה, באתי ישר לתוך מלחמת העצמאות. גם תקופה זו השירה השלכות על חיי בשנים הראשונות שלאחר העלייה. תקופה בה שירתתי בחיל הים, סבלתי מבעיה נוספת, המפגש עם אנשים, שלא עברו את השואה. ותיקי או במיוחד, ילידי הארץ, השחצנים. הם לא ידעו איך להתייחס אלינו. לדבר איתנו, בוגרי השואה. אנשי היישוב הוותיקים, זלזלו בעולים, בוגרי השואה, בצורה גסה. הם אפילו לא התחשבו, שאנחנו באנו להציל אותם מכובש הערבי ולבנות את המולדת החדשה.


ערבים פרצו מחמש מדינות, בתוך שטח קטן, שבתוכו שטח המדינה היהודית, שאושר ע"י האומות המאוחדות בהכרזה יוצאי דופן. אנחנו שאפנו להקים מולדת חדשה. מולדת גם לשורדי השואה. מועצת האומות אישרה חלוקת שטח של פלשתינה, בין ערבים ויהודים. אבל הערבים סירבו לחלוקה זו . הם דרשו את כל שטח של פלשתינה לעצמם בלבד. צבאות של חמש ארצות ערביות, פרצו פתחו במלחמה בניסיון לכבוש את השטח שהיה מיועד ליהודים. למזלנו, הם נכשלו במשימה.


בתקופה זו, בשנת 1948 בעת מלחמת העצמאות חיו בארץ בסה"כ כ-300,000 יהודים. העולים שהגיעו לתוך מלחמת העצמאות באו לשמש כ-"בשר תותחים" בשביל להקים את המולדת. חלקם נשלח לחזית מיד עם עלייתם ארצה. אני בעצמי, גויסתי למחרת עלייתי. בשעה 8 בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר, בשדה התעופה ברומא, איטליה. אחרי טיסה של 8 שעות, נחתי בשדה התעופה של חיפה. למחרת היום, בשעה 5 בבוקר, לקחו אותנו לטכניון הישן של חיפה, שם גייסו אותנו לצה"ל. כעבור שבוע הוצבתי לאוניית המלחמה של חיל הים. השתתפתי איתה בכל המבצעים של מלחמת העצמאות.


לילידי הארץ וותיקי הישוב , לא היה מושג איך להתייחס אלינו, בוגרי השואה. הם לא הבינו איך אפשר ללכת שאולה ללא התנגדות, מרד והתקוממות. למה לא התמרדנו בגרמנים?.


לשרידי השואה, הדביקו גם שמות גנאי, עם צלצול מזלזל ופוגע. מילים כמו "סבון" - המזכיר את הידיעה, שהגרמנים השתמשו בשומן של הקורבנות היהודים לייצר סבון שלאחר מכן חולק בגטו. הסבון שקיבלנו בגטו היו חרוטים אותיות " “S.J.R. – האותיות האלה הם ראשי תיבות בשפה גרמנית:

ובתרגום לעברית - סבון מיוצר משומן של יהודים *Seife Juden Rein * - Seife aus Judenfett

"מוזולמן" – על היותי רזה. כי בגטו או באושוויץ, לא קיבלתי מזון של קיבוץ. עלבונות היו כמעט דבר שבשגרה. סבלתי מאוד מעלבונות האלה. אני אז לא הבנתי, שאדם אשר לא חווה על בשרו את השואה, לא יכול להבין את הסבל שלי.



היום, אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, הפנמה והתאפקות - נפתחתי. הזכרונות האלה, מביאות אותי היום למסקנה חד משמעית, חובה וראוי לספר את הדברים אלה בגוף ראשון. להילחם במכחישי השואה העלובים, הנלחמים נגד גילוי האמת.


מוזיאוני השואה השונים כמו יד ושם, ארולסן (Arolsen Museum) הגרמני, מספקים חומר רב על אסון השואה. מה דרוש יותר מהאמת של ממשלות גרמניה וקבלת אחריות מלאה. למרות זאת, אני לא לגמרי שלם עם עצמי שנפתחתי. כי אני שוב מגרד את הפצעים שהגלידו חלקית. וזה כואב. אבל מצד שני אנחנו, אלה שעדיין בחיים, חייבים לספר למען הדורות הבאים. אלה הזיכרונות, שכל כך רציתי ובעצם דיי הצלחתי לשכוח. חלקם אף מחקתי ולא זוכר אותם. אבל מידי פעם, מגיעים הבזקים עם המראות ששכחתי. היום, אני רושם אותם.


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברו

מחנה הריכוז רוונסבריק - Ravensbruck

באחד המעברים, הגענו למחנה ריכוז ברוונסבריק, המחנה היה מעורב. היו שם אסירים מרוסיה, אוקראינים וגם פולנים. התחברתי עם קבצה מעורבת של פולניים ורוסיים. הם חשבו אותי לאחד מהם. לא חשבו אותי ליהודי. כעבור כ

מחנה הריכוז בוואטנשטאדט

אחרי הצעדה המפרכת, הגענו סוף סוף למחנה בווטנשטאדט. במחנה זה היינו רק כמה ימים. חשבנו שכנרה החזית מתקרבת אלינו והגרמנים ניסו להסתיר את הפשעים שבצעו במחנות הריכוז. זה היה מחנה גדול שבו היו גם אסירים לא

Comments


bottom of page