top of page
  • תמונת הסופר/תdanhadani

פרוץ מלחמת העולם השנייה

כמה חודשים לפני המלחמה, עברנו לגור בדירה במרכז העיר. הדירה, שהורי שכרו כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, הייתה מרווחת מאוד. אומנם בקומה רביעית ללא מעלית. אבל הדירה במקור, הייתה מחציתה של דירה בעלת כ-15 הדרים גדולים של מיוחסי פולין הנוצרית. כך הבית היה ענק עם שתי כניסות משני הצדדים של המבנה שהיה כאות "ר" . מנהל הבית, סגר מעבר באמצע הדירה הענקית וכך יצר שתי דירות עם כניסות נפרדות. זכור לי במיוחד הסלון הענקי, מעל 100 מטר מרובעים גודלו, עם שלושה חלונות ענקיים עם תנור חימום גדול עד התקרה. נהניתי מרצפת הפרקט עליה נסעתי על אופנים כי אסור היה עלינו, לנסוע בעיר.

באותה תקופה, לא בכל דירה היו שירותים ואמבטיה. אני זוכר איך התקינו בדירה אביזרי אינסטלציה לפי דרישת אבי . בהתחשב בתקופה, הצינורות היו מברזל בלבד. הפלסטיק טרם הומצא. גם העבודה עצמה הייתה מסובכת. מבנה הבית היה בנוי מלבנים אדומות וכל קיר, עוביו היה 60-80 סמ. לא חצבו בתוך הקיר אלה התקינו את הצינורות על הקיר. הדירה הייתה מרוהטת חלקית, כי הורי עוד לא הספיקו לקנות את כל הריהוט.


הפלישה הגרמנית לתוך פולין.


בתוך פולין, הייתה הרגשה שהשלטון משתף פעולה עם הנאצים. הוא מוכר את עצמאותה של פולין לידי השלטון הנאצי של היטלר.

בתאריך 1 בספטמבר 1939, הצבא הגרמני פלש לתוך פולין. לקח להם שישה ימים להגיע לפאתי העיר לודז'. ב-6 בספטמבר 1939, ערב כיבוש העיר, שודרו ברדיו הממשלתי הודעות, שעל כל הגברים לעזוב את העיר ולברוח. הקריינים הודיעו את הבשורה בצורה דרמטית מאוד, שגרמו לפניקה גדולה. הם הפחידו את תושבי העיר, שרובה הייתה יהודית, ולפי המסר שקיבלו מגרמניה. באחד ההודעות הודיעו, שבעת כיבוש העיר, החיילים הגרמנים יהרגו את הגברים שישארו בעיר.

גם הורי, החליטו לברוח, אבל ביחד איתנו, הילדים. אני הייתי בן ה-15 ואחותי סבינה, בת ה-18. בשעה 11:00 בלילה לקחנו כמה חפצים על גבינו או במזוודה ועזבנו את הדירה. בחצות הגענו לכביש הראשי במטרה להגיע תחילה לעיר הבירה, ורשה המרוחקת כ-120 קמ. ואולי אחרי כן, להגיעה לרוסיה הסובייטית המרוחקת עוד כ-500 קמ.

פשוט אנחנו ברחנו מלודז'. ראינו עשרות אלפי איש, צועדים יחד איתנו. צעדנו כל הלילה והבלגן היה גדול. לפנות בוקר, מטוסי השטוקה הגרמניים, תקפו את המון הבורח. הפילו פצצות וירו במכונות הירייה. חיילים הפולנים שגם נסוגו עם הנשק הפרימיטיבי הנגרר בעזרת 4 סוסים, צעדו יחד איתנו. בשחר היום, מטוסים גרמניים מסוג "שתוקה" שוב תקפו את הצועדים, בירי מכונות הירייה ובלוי סירנות, מחרישי אוזניים. באחת ההתקפות האלה, ראיתי איך קצין פולני, שצעד מטרים ספורים ממני, נפגע בפניו, מכדור של מכונת הירייה של המטוס. ראיתי איך חלק מראשו של הקצין, נקרע. שמעתי איך שהוא ממלמל "ממא" (אמא) וכעבור שנייה נופל. מת. זו, פעם ראשונה שראיתי אדם מת.


הצעדה הייתה כרוכה גם באנטישמיות לשמה. הכפריים סירבו למכור לנו היהודים, מזון, שתייה או לאפשר לנו לישון, לנוח, להתרחץ. הורי ניסו לשכנע אותם ללין אותנו בדיר חזירים והציע כמובן תשלום - הם סירבו. גירשו אותנו באלימות לפעמים אפילו עם קלשונים. בודדים היו אנושיים מספיק ואפשרו לנו לנוח בלילה.

יומיים וחצי צעדנו כך בכיוון ורשה. בקושי הספקנו לעבור כ-25 קמ. על מנת להגיע לוורשה, נשאר לנו לגמועה עוד מרחק של כ-100 קמ. אבל הצבא הגרמני היה זריז יותר והשיג אותנו. בבוקרו של יום השלישי של הנדודים, הורי ראו שהגרמנים עברו אותנו. הורי הגיעו למסקנה שאין טעם להמשיך. הם החליטו לחזור ללודז'. הפעם היה עלינו לצעוד את המרחק חזרה.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברו

מחנה הריכוז רוונסבריק - Ravensbruck

באחד המעברים, הגענו למחנה ריכוז ברוונסבריק, המחנה היה מעורב. היו שם אסירים מרוסיה, אוקראינים וגם פולנים. התחברתי עם קבצה מעורבת של פולניים ורוסיים. הם חשבו אותי לאחד מהם. לא חשבו אותי ליהודי. כעבור כ

מחנה הריכוז בוואטנשטאדט

אחרי הצעדה המפרכת, הגענו סוף סוף למחנה בווטנשטאדט. במחנה זה היינו רק כמה ימים. חשבנו שכנרה החזית מתקרבת אלינו והגרמנים ניסו להסתיר את הפשעים שבצעו במחנות הריכוז. זה היה מחנה גדול שבו היו גם אסירים לא

Comentarios


bottom of page