top of page
  • תמונת הסופר/תdanhadani

פלאוריטיס - המחלה שלי

בערך, בחודש ספטמבר 1943, חליתי בדלקת ריאות קשה, עם חום שלעיטים, עבר את המספר ה- 40 מעלות. בערך אחרי שבועיים , הרופא קבע, שאצלי, בריאה השמאלית, מתחילים מים להצטבר. המים המצטברים, התחילו להסיט את הלב לצד ימין. ע"י הנחת יד על צד הימין של החזה, הרגשתי היטב את דפיקות הלב. הרופא שטיפל בי, החליט לייבש בריאה את הנוזל המצטבר, בעזרת זריקות קלציום. הרופא העדיף לייבש, במקום להוציא נוזל מהריאה ע"י פונקציה, השיטה שהייתה נהוגה בגטו באותה תקופה . את התרופה ליבוש המים, הוא רשם לי, 30 זריקות להזרקה לוריד, במשך חודשיים ימים. כל זריקת קלציום גודלה 100 סי סי. זריקה - כל יומיים. יום כן - ויום לא.


הבעיה הייתה, שהתרופות לא היו בהישג יד בבתי מרקחת. כי, לא היו קיימים בתי מרקחת כלל. תרופות, בקושי היו בבית החולים העירוני. אבל היה מסוכן להתאשפז בו. כי לעיתים, הגסטפו פינה את החולים למקום בלתי ידוע (באותו זמן). החולים שפונו מבית החולים של הגיטו, לא חזרו לעולם. אחר כך התברר שהם חוסלו.


ידעתי של-אבי היו חברים רבים, בעלי השפעה. אני שכבתי בבית וקיבלתי טיפול יוצא דופן. גם אסור היה, שייוודע למישהו על מחלתי. את התרופות, ההורים כנראה השיגו בשוק שחור, בתמורת לדברי מזון, זהב ודברי ערך אחרים. אני לא ידעתי כלום. הייתי רוב הזמן מעולף. אני רוצה לציין, בתחילת המחלה, במשך כ-שלושה שבועות הראשונים, היה לי חום מעבר ל- 40C מעלות. הייתי ישן רוב הזמן.


פרמדיק, שהיה צריך להזריק לי את הזריקות, הייתה לו בעיה. במחשבה שניה, בעצם הבעיה הייתה שלי. הקורא, חייב להבין, שזו גם הייתה תקופה, בה עוד לא המציאו מזרקות חד פעמיות כפי שיש היום.


אבל הפרמדיק שנשלח אלי ע"י הרופא שטיפל בי, הוא זה שהיה צריך להזריק לי את הזריקות, היה לו ציוד עזר לשימוש רב פעמי, לשימוש חוזר. זה כלל מיכל זכוכית, מזרק מזכוכית ומחט. לפני כל שימוש, היו חייבים לבצע סטריליזציה, עיקור הציוד. התהליך היה דיי פשוט. את המזרק והמחט היו חייבים לשים בתוך מיכל זכוכית. למלא את המיכל במים ולשים אותו בסיר עם מים. כל זה חייבים לבשל, בתוך מים רותחים כ- 10 דקות. זו הייתה שיטה לעיקור המזרק.


לי הייתה בעיה עם הפרמדיק, יוצאת דופן. פרמדיק שלי הייתה לו מחט אחת בלבד. חוד המחט, היה שבור. הורי לא יכלו לפנות לפרמדיק אחר. הרופא שטיפל בי המליץ עליו. לא הייתה לי ברירה. במשך חודשיים, קיבלתי 30 זריקות לתוך וריד (יום-כן, יום -לא) עם המחט השבורה. כל פעם בעת ההזרקה, גל חום עטף אותי ויצא לי דרך הפה שהייתי חייב לפתוח. אבל התרופה הזאת הצילה אותי. אחרי חודש הראשון של זריקות – המים בריאה השמאלית שלי, התחילו לסגת. עד חיסול הגטו, הספקתי לקבל את כל הזריקות. את דפיקות הלב הרגשתי שוב בצד שמאל.


לי היה מזל גדול. הייתי חולה כמעט שנה שלמה. הייתי כבר בן 18 כשחליתי ונעלמתי מעבודה. הדבר בעצמו היה מסוכן מאוד. אני מניח שאבי הפעיל לחץ בחוג החברים שלו. עד כמה שהיה ידוע לי, החולים שהיו במצב דומה, נשלחו לטיפול בבית החולים המקומי. הרופא שטיפל בי בצורה מסורה, התנגד להעביר אותי לבית חולים. הוא טיפל בי, בבית שלנו. ברור לי, שבזכותו של הרופא אני נשארתי בחיים.


כמובן, של-מוסדות הגטו, אסור היה לדעת, שאני חולה. אי אפשר היה לפנות לביה"ח, פן הידיעה על המחלה תביא לחיסולי. המחלה זו נמשכה חודשים רבים. קרוב לשנה. הרופא הגיע אלינו יום אחד לבדוק אותי ובשמחה הוא הודיעה לנו, שהנוזל יורד מהריאה בהתמדה. שבועיים לפני חיסול הגטו, הרופא בדק אותי שוב, והכריז שנשארו לי עוד 5סמ

של מים בריאה השמאלית. במצב זה, הגעתי לבית "הבראה" באושוויץ-בירקנאו.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברו

מחנה הריכוז רוונסבריק - Ravensbruck

באחד המעברים, הגענו למחנה ריכוז ברוונסבריק, המחנה היה מעורב. היו שם אסירים מרוסיה, אוקראינים וגם פולנים. התחברתי עם קבצה מעורבת של פולניים ורוסיים. הם חשבו אותי לאחד מהם. לא חשבו אותי ליהודי. כעבור כ

מחנה הריכוז בוואטנשטאדט

אחרי הצעדה המפרכת, הגענו סוף סוף למחנה בווטנשטאדט. במחנה זה היינו רק כמה ימים. חשבנו שכנרה החזית מתקרבת אלינו והגרמנים ניסו להסתיר את הפשעים שבצעו במחנות הריכוז. זה היה מחנה גדול שבו היו גם אסירים לא

Commentaires


bottom of page