top of page
  • תמונת הסופר/תdanhadani

מפעלי ביסינג - בעיירה פשלדה

עיירה פשלדה, נמצאת בקרבת המחנה המרכזי של בראונשווייג ובו מרכז חברת ביסינג

בפרוור העיירה, ליד כביש ראשי, היה בניין תעשייתי, לפי זכרוני בן 5 קומות. הבניין היה מגודר היטב מכל הצדדים ואזרחים של הסביבה לא יכלו לעבור לידו רק מעבר הצד השני של הכביש. אבל הם ידעו היטב שבמפעל מעסיקים עובדי כפיה. במפעל הזה עבדו גם תושבי העיר, שעבדו במפעל כבעלי מקצוע נדרשים.


לאחר כשבוע במחנה בראונשווייג, נשלחתי למפעל זה, שבעיירה פשלדה. במפעל זה יצרו חלקים לטנקים הגרמניים "הטייגר" המפורסמים. התייצבתי בפני האחראי שסיפר לי שאצטרך לעבוד במפעל במשמרות לילה. הוא אמר לי שאצטרך לעבוד על מחרטה גדולה שבעזרתה מעבדים גוש ברזל יצוק. אכן, עבדנו 12 שעות ביממה, בשתי משמרות משעה -7 בערב עד שעה 7 בבוקר. זו הייתה עבודה פיזית קשה ומאמצת.


במפעל עבדו עוד כמה אזרחים מהעיירה הסמוכה. הם היו אזרחים בעלי מקצוע הנדרש. הם היו מנהלי העבודה ,"המייסטרים" של המפעל. אחד העובדים הגרמנים, היה ממונה על כמה מחרטות, כולל על זו שהייתי צריך לעבוד עליה. שמו היה פרנץ אויילר. שמתי לב, המייסטרים האחרים, מסתייגים ממנו. התברר לי אחרי כמה ימים את סיבת הסתייגותם. פרנץ אוילר זה, היה ה"פוליטרוק" של המפלגה הנאצית. רובם פחדו ממנו.

מימי אני לא עבדתי במכונאות או על מחרטה.

המייסטר אוילר, כיוון אותי להגיע למחרטה ענקית. כשהגענו לידה, הוא הראה לי מה ואיך יהיה עלי לעשות את העבודה שלי. המנהל, הראה לי גושי גלגלי שיניים, מונחים על הרצפה. הוא אמר שכל גוש יציקה אחד, שוקל כ-42 קילו. גלגל שיניים זה, מחובר למנוע של הטנק, הוא זה שמניע את זחלי הטנק שבעזרתם הטנק יכול לנוע.


תפקידי יהיה להרים את גוש הברזל היצוק מהרצפה. להכניס אותו בזהירות למחרטה, לחזק אותו ולנעול על הזיזים הצרים של כ-10 ממ. כשגוש הברזל נמצא במחרטה מחוזק, עלי להפעיל את מחרטה שתאבד את גוש הברזל לשלב הבאה.


היה לי קשה מאוד להרים את גוש הברזל הכבד. אני בעצם עדיין חולה עם כ-5 סמ. מים, בתחתית הריאה השמאלית. המזון הדל שקיבלנו, לא רק שלא יכול היה לרפא אותי. מזון דל שקיבלנו גרם שהמשקל שלי ירד לסביבות 40 קג. (זה היה משקל שלי בעת בדיקה רפואית אחרי השחרור). לא האמנתי שאוכל להחזיק גוש ברזל במשקל זה. המייסטר הזהיר אותי, שאדאג שהגלגל לא ייפול על סכין החריטה, כי הוא בעל ערך יקר. להפתעתי הגדלה, לא שברתי אף סכין ואחרי יומיים השתלטתי על מחרטה ויצרתי כמות סבירה של גלגלים, מוכנים להרכבה לשביעות רצונו של המייסטר.



כן, המייסטר היה מרוצה ממני. התחיל לדבר איתי וגם סיפר לי את קורות חייו. התברר, שמנהל העבודה הגרמני, האנס אוילר, היה מפעילי המפלגה הנאצית בין הראשונים. מנהלי עבודה אחרים שגם עבדו בקומה שלנו, פחדו ממנו. הוא היה הפוליטרוק של המפלגה הנאצית. אני יכולתי לדבר אתו בגרמנית. אחרי כמה ימים אני יכול לומר, התיידד איתי. סיפר לי איך נהיה איש מפלגה. הוא סיפר לי שהוא למד אופטיקה אבל בשנות ה-30 לא יכול היה להשיג עבודה במקצוע. התנועה הנאצית אפשרה לו ללמוד מכניקה ולקבל גם עבודה ופרנסה מייד.


הצלחתי לתקשר איתו. ראשית, כי דיברתי גרמנית רהוטה, שנית הוא העריך אותי בכך שאחרי יום, יומים של הדרכה שלו, יכולתי להפעיל את המחרטה לבד ובעיקר, לא גרמתי נזק לסכיני חריטה. הוא שאל אותי שאלות ואני סיפרתי ותיירתי לו מה שעברתי. יום אחד הוא הביא לי פרוסת לחם קשה כמו אבן. בהזדמנות אחרת אף הביא לי בלילה מעט תחליף קקאו, שלקח מהקנטינה. הקולגות הגרמניים שלו היו מופתעים, מהאופן בו התייחס אלי.


בעת שהותי במחנה עבודה זה, התייחסו אלינו בצורה סבירה יחסית בהשוואה למה שקיבלנו במחנות ריכוז אחרים. היו לי רגשות מעורבים כלפי המקום, כיוון שהיה בו קצת "לוקסוס".


מחנה עבודה של בפכלדה


מחקר על עבודה שלנו, של יהודי לודז' במפעל בפשלדה, מצאתי במקרה באתר של יד ושם. להלן הכתובת:


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברו

מחנה הריכוז רוונסבריק - Ravensbruck

באחד המעברים, הגענו למחנה ריכוז ברוונסבריק, המחנה היה מעורב. היו שם אסירים מרוסיה, אוקראינים וגם פולנים. התחברתי עם קבצה מעורבת של פולניים ורוסיים. הם חשבו אותי לאחד מהם. לא חשבו אותי ליהודי. כעבור כ

מחנה הריכוז בוואטנשטאדט

אחרי הצעדה המפרכת, הגענו סוף סוף למחנה בווטנשטאדט. במחנה זה היינו רק כמה ימים. חשבנו שכנרה החזית מתקרבת אלינו והגרמנים ניסו להסתיר את הפשעים שבצעו במחנות הריכוז. זה היה מחנה גדול שבו היו גם אסירים לא

Comments


bottom of page