שירת התקווה, בקרון לפני השחרור

התחלנו לצועד בשעות הערב, לעבר פסי הרכבת. כאן חיכתה לנו רכבת משא אולם הכניסו לכל קרון 50-60 איש בלבד. בתוך הקרון ישב חייל גרמני מבגור מוורמכט. הוא לא הפחיד אותנו. כשעלינו לקרון הרכבת, כל אחד התמקם ברווחה במקומו. הדלת נשארה פתוחה, חייל הגרמני ישב לידה. הדלתות לא היו נעולות. הוא היה חביב יחסית, במיוחד לאחר שקיבל מאתנו סיגריה אמריקאית.

כאשר כל ה-3000 איש עלו לרכבת, היא התחילה בנסיעה. לא ידענו מה הסיבה, אבל הרכבת נסעה כרבע שעה ונעצרה. אחרי כ-20 דקות שוב התחילה לנסוע. באותו ערב, זה חזר ע עצמו. חשבנו שיש בעיות עם המסילה. הגיע ערב. כבר חשוך ובאחת העצירות, עלה לקרון שלנו אותו איש, שדיבר אלינו ביידיש.

האיש נאם כ-10 דקות. אני לא הבנתי הרבה מי ממה שאמר. בסוף הוא אמר לנו בערך כך: "עכשיו כאשר אתם משוחררים, קומו ונשיר התקווה". כולם שרו. החייל הגרמני היה כמובן נוכח בכל הטקס. שמע ולא הגיב. זו הייתה תחושה שלא אוכל לשכוח לעולם.

מחנה אחרון לודביגלוסט - Ludwiglust

האמנו, שכיוון הנסיעה שלנו הוא לשווייץ. הרכבת לעתים קרובות נעצרה ולפעמים עמדנו הרבה זמן. בהפסקות אלו, אפשרו לנו לרדת מהקרון ולהדליק אש להרתיח מים. אבל לשווייץ - לא הגענו.

אחרי כמה ימי נסיעה עם הפסקות כאלה, נכנסנו שוב ליער. שוב חששנו שמובילים אותנו אל סופנו. חשבנו חיילי SS עם מכונות ירייה מסתתרים בין העצים. לבסוף שמחתי, כשראיתי הרכבת עוברת ליד גדר טייל. אחר כך ראינו גם מבנים בתוך המחנה. נהיה לי יותר קל. בעצם הגענו ליד מחנה שחלקו היה "חדש". בנייתו טרם הסתיימה.

התברר שהגענו למחנה ריכוז ליד עיירה לודוויגסלוסט. בחלק הוותיק של המחנה היו גם אסירים רוסיים ואוקראיניים שונאי יהודים, אנטישמיים מאוד. כל בוקר, בשעה 8, היה במחנה מסדר כללי. חיילי ה-ס"ס ששמרו עלינו היו מאוד ברוטאליים. למעשה הרגשנו שהגרמנים כבר ידעו שסופם מתקרב. כל בוקר, בעת המסדר, הופיע מעלינו מטוס אמריקאי שחג מעלינו וסקר את המסדר גם כן. אחרי שהיה במחנה זה כ-10 ימים, בוקר אחת, הגרמנים נעלמו ומסדר הבוקר לא התקיים.