אני והגורל שלי
אני לא הולך לשכנע אף אחד להאמין בגורל או באמונה כלשהי. אני רק כותב כמה מילים ומחשבות על החוויה שלי. בהסתכלות, דרך עיניו של אדם זקן, כמעט בן 98 שדעתו צלולה.
כשהייתי בערך בן 10, בלי שום סיבה, נראית לעין, התחיל לי לרדת דם מהאף. בהתחלה, לאחר מספר דקות, הדם הפסיק לזרום. אבל לאחר מספר שבועות, זרימת הדם לא פסקה לזרום. אמא שלי, לקחה אותי לרופאה, אף, אוזן וגרון.
ראיתי את ההליך, צעד אחר צעד. אנא, קחו בחשבון עובדה בזמנים ההם, בשנות ה-30, של המאה הקודמת, לא היו תרופות הרדמה, כפי שיש לנו היום.
מילדותי אני אדם סקרן . אני חייב לדעת, לראות. משתדל להבין דברים.
אחרי בדיקה קצרה, הרופאה החליטה, לשרוף לי את נימי כלי דם שמדממים. הרופאה הוציאה מהארון מנורת ספירט קטנה. הדליקה אותה בגפרור והניחה על האש הבוערת את קצה של חוט ברזל. כשהיא ראתה שהקצה של המוט ברזל, אדום לגמרי, דחפה לי אותו, לתוך. שפשפה קלות את מקום הדימום. כך שרפה לי את כלי הדם באף. ריח בשר שרוף עלה בחדר. הרופאה הייתה מקצועית. היא פתרה לי את הבעיה. זרימת הדם פסקה כי לא היו לי נימים שטחיים.
חלפו שנות השואה והעלייה לישראל. אחרי כ-40 שנים מאז שריפת נימים באף, התחלתי להרגיש במקום השרוף, בליטה שצומחת. הלכתי לרופא שעשה בדיקה והודיע לי שהטיפול הוא חייב לעשות בבית החולים. קבע לי תאריך ומקום בו הוא יבצע את הניתוח.
הטיפול בבית החולים שיבא, ארך כשלוש שעות. הרופא עשה בדיוק מה שהרופאה עשתה, לפני כ-40 שנה. אלא שהפעם הרופא השתמש בציוד מתוחכם. הרופא גם הפעם השתמש הרדמה מקומית, כך שלא הרגשתי כלום בעת שריפת הבליטה. לאחר מכן, לפעמים מקום הבליטה באף גרמה לגירוד. לאחר מספר שנים במקום הבליטה נוצר חור. עכשיו, יש לי נקב בין שתי נהרי האף.
לפעמים עוברת לי מחשבה "אילו". אילו שטף דם היה מתחיל בגטו – לא הייתם יכולים לקרוא את הסיפור הזה.