אבי היה מטבעו שובר מוסכמות.

כשהגיע צו גיוס לצבא הפולני, אבי בחר להתנדב דווקא, ליחידה שהייתה בפיקודו של גנרל האלר, שהיה ידוע כאנטישמי. למרות זאת, אבי התקבל ביחידה, יפה ובכבוד. אני זוכר שאבי, הראה לי פגיון של רובה, , הוא קיבל את הפגיון במתנה ממפקדו, בעת שחרורו מהצבא כהוקרה על שירותו. הפגיון, היה אישי בשימוש בעת שירותו הצבאי.

אבי שירת בצבא באזור גליציה בדרום-מזרח של פולין. אזור שלפני מלחמת העולם הראשונה, היה שייך לאוקראינה. זה היה הרחק מביתו שבעיר לודז. היחידה הצבאית שלו, התמקמה בקרבת העיר דרוהוביץ, שליד עיר הבירה, לבוב. שם אבי הכיר את אימי, לאה באומן שהגיעה עם משפחתה מוינה, אוסטריה. עם שחרורו מהצבא, הם התחתנו ואחותי סבינה נולדה בעיירה זו. זמן קצר אחר כך, אבי לקח את משפחתו לעיר הולדתו, לודז שכל משפחתו חיו בה. זמן קצר אחר כך, אני נולדתי.

המשפחה מצד אבי , הייתה מרובת ילדים. לא היה לנו קשר קבוע עם דודים ודודות בגלל המרחק הגדול. הם גרו בפרברי העיר ואנחנו גרנו במרכז העיר. המשפחה של אימי. כמעט לא הכרתי, מוינה עברו לדרוהוביץ ושנה לפני מלחמת העולם השנייה, עברו לקרקוב.

משפחתי סיגלה את הלך הרוח של התקופה ששררה בפולין באותם ימים. המרד ואסימילציה, חיו בשלום אצל יהדות פולין. זכור לי כילד בן 5, אסור היה לי להדליק אור חשמל בשבתות. לעומת זאת כמה שנים אחר כך, הותר לי. אמנם בבית שמרו על הכשרות, אבל שנתיים לפני המלחמה הקפידו פחות והותר לנו, הילדים לאכול בחוץ.

לינת הצדק

אבי היה מתנדב פעיל, במתן עזרה לנזקקים. הוא התנדב באגודה בשם "לינת הצדק" שתפקידה הייתה מתן עזרה רפואית מיידית לנזקקים. למשרד של האגודה, היו שלושה חדרים ואמבולנס ששירת את התושבים היהודים של העיר.

לאגודה היו רופאים פרמדיקים רובם מתנדבים. האגודה נתנה שירותים 24 שעות, ביממה. אבי עבר השתלמות ושימש כוח עזר לרופא במשמרות לילה. זכור לי מקרה איך אבי נפרד, כשיצא לתורנות לילה. האגודה נתנה טיפול רפואי ראשוני ואם היה צריך, העבירו את החולה לבית החולים.

למימון תחזוקת האגודה, הנהלת האגודה השכירה את המשרדים לחברי האגודה, לשימוש כבית כנסת. כל המתנדבים וגם אבי, היו חברים בבית הכנסת. לפעמים, השכירו אחד החדרים לאיזה חצר חסידים קטנה, לתפילות בחגים ובשבתות.

במיוחד אני זוכר חג אחד של שמחת התורה, שהיה לפני כ-90 שנים. בשבתות וחגים, הלכתי עם אבי לבית הכנסת. אבי היה מתפלל עם אחרים, אני ביליתי רוב הזמן, עם ילדים אחרים מחוץ לחדרי התפילה. גם הם באו עם אבותיהם שלהם. התגנבנו להציץ מבחוץ דרך החלונות, לתוך חדר בה התפללה קבוצת חסידים שהרבי שלהם נפטר ולא הכתירו כל יורש אחר. לכן קראו להם ביידיש: "די טויטה חסידים" - חסידי המוות.

הם התפללו בפתוס עמוק ובאמונה שלמה. יכולנו לראות את פניהם המביאות את רגשותיהם. אנחנו הילדים שראינו את האקסטזה שלהם, זה הפחיד אותנו, אבל גם סיקרן. אני נזכר בתמונה של עשרות חסידים, בזרועותיהם ספרי התורה, רוקדים זמן ממושך, עם עיניים עצומות, סביב שולחן.

יום אחד, היה מקרה יוצאה דופן בבית הכנסת. הופיע גוי, ששכנע את הרב, לאפשר לו לגור באחד החדרים. הוא עמר את דתו מנצרות, וקיבל אור התורה והאמונה של משה רבנו. התגייר ורצה להקדיש את חיוו ללימודי התורה. אני זוכר במעומעם את האיש. הוא היה חי ונושם את קדושת המקום.

כילד, אני זוכר שהוא היה חיי שם, כבר קמה שנים. הסיפור נודע לי מילדים אחרים ומאבי. אני הכרתי אותו כשהוא היה אחרי הגיור. הוא לא התכוון להתחתן או להקים משפחה. הוא הקדיש את חייו ללימוד התורה והגמרה. במשך היום, לא הרגישו בו. בלילות, הוא הסתפק, וישן על ספסל קשה שהיה בפינת החדר. הוא היה ידוע בידע שלו בתורה וגמרה . ברור מאליו שהוא סיגל לעצמו דמותו של חסיד. רבים מבאי בית הכנסת התיעצו עימו בקשר לפירושי הדת.

תנועות פוליטיות שונות, צצו והתחילו לפרוח בפולין, בתקופה זו. הקומוניזם בפולין היה מחוץ לחוק. על הפעילות המפלגתית זו, אנשים רבים נענשו קשה ובילו שנים רבות בבתי הסוהר. בכל זאת, היו כאלה שרצו להוכיח את מסירותם למפלגה הקומוניסטית וביצעו פעולות ראווה. השפעתה של רוסייה הסובייטית הייתה מורגשת היטב בעיר.

ברחוב שגרנו בעבר, היה פנס תאורה גדול, שהייה מותקן על כבל מחובר לשני בתים, שמשני צידי הרחוב. מדי פעם, על הכבל המתוח, נתלה דגל אדום. דגלה של התנועה הקומוניסטית. היות והכבל היה מותקן קרוב מאוד לחלון של הדירה שלנו, ראיתי את כל המהומה שסקרנה אותי. המשטרה חיפשה את איש, שבתחכום, התקין את הדגל. פעילי המפלגה הקומוניסטית המציאו מתקן קפיצי שיאפשר לתלות את הדגל על הכבל, שעליו מותקן פנס הרחוב.

היו גם פעילי ביתר, התנועה הימנית של פוליטיקה היהודית. היות ואבי השתייך לצד השמאלי של הפוליטיקה לא סימפתטי אותה. אני לא הבנתי ולא התעסקתי הרבה בפוליטיקה, אבל השפיעה עלי הופעתם באירועים רשמיים. אני זוכר במעומעם מצעד שלהם. הם היו לבושים במדים חומים ולבשו רצועות עור על החזה. המדים שלהם היו דומים מאוד, למדים של הנוער הנאצי בשנות ה-30 של המאה הקודמת. המדים האלה, גרמו לי להסתייג מתנועת ביתר.

גם התנועות אחרות קמו, בעקר פעילות הגשמת השאיפות הציוניות. הרצון להקים מדינה יהודית בפלסטין, התפתחו בקצב מהיר. מטרתה בסוף הייתה, לקיים ולמלא את הברכה שכל יהודי מאחל לעצמו: “בשנה הבאה - בירושלים הקדושה."