הסיפור המשפחה שלי - פתיחה 35
שנים נמנעתי מלדבר על עברי כניצול שואה. השואה גרמה לי חריש פצעים עמוק, שלא הגלידו עם הזמן. מנעתי בכך את גירוד פצעים. אין כאן - האם נהגתי נכון. זו הייתה הדרך בה הגנתי על עצמי. מלחמת העולם השנייה, פגעה בי קשה מאוד. אינני מרחם על עצמי. אציין פשוט עובדה - אני נשארתי בעולם לבד. היו עוד מקרים דומים, אבל זה לא מנחם אותי. אני איבתי את כל משפחתי. אני נשארתי לבד.
אבי נפטר עוד בגטו. נפתר מרעב ומאכזבה. הוא לא היה יכול להבין התנהגותם האכזרית של הגרמנים. אמי, כנראה נרצחה ביום כשהגענו לאושוויץ-בירקנאו. אחותי נרצחה בעת חיסול מחנות הנשים, שהיו בשטח בפרוסיה הגרמנית שליד הים הבלטי. השלטון הנאצי, רצה להסתיר את הזוועות שעשה במחנות הריכוז האלה. הם פינו 13,500 אסירות ממחנות שהיו בסביבה. בצעדת המוות הצעידו אותן אל הים הבלטי. רק כ-2,500 אסירות שרדו את הצעדה והגיעו למקום הריכוז שהיה על יד הים. בסוף הצעדה 11,000 נשים צעירות מתו בדרך. הנותרות שנשארו ביים, הובלו אל הקרח שכיסה את הים הקפוא וחוסלו במכונות ירייה. חום האביב שהתקרב, המיס את הקרח. הגרמנים לא היו צריכים לטרוח לקבור את גופתן של הקורבנות.
בשנת 1936 קיבלנו סרטיפיקט לעלות ארצה. צילום זה היה מודבק בפספורט המשפחתי שלנו
סיפור הצילום: לאמי הייתה חברה שבשנת 1934, נסעה עם אחותה לארץ ישראל. הן היו בקשר מכתבים סדיר. בשנת 1936, כשקיבלנו סרטיפיקטים, אמי שלחה לה מכתב בצירוף צילום שעשינו בשביל הפספורט. אמי ואבי הודיע לה על בואנו. את הצילום השגתי אצל החברה של אמי כשמצאתי אותה במקרה בתל אביב בשנת 1949, בעת היותי בחופשה רגילה בשרותי בחיל הים.