אני מנסה להפריח את הגישה המקובלת המציעה להפסיק עישון בבת אחת.
השיטה שלי, מתחשבת בדחפיו של המעשן. ידוע שמבנה ריאותיו של אדם מעשן, משתנה עם הזמן. הריאה משנה את צבעה ומקבלת את הגוון החום של הניקוטין, שנשאב לתוך ריאותיו של המעשן. הניקוטין שנמצא בעשן הסיגריה, נדבק לריאותיו. הניקוטין נשאר בריאות זמן מה. חלקו מתפוגג לעט. אז הגוף שהתרגל לכמות הניקוטין מסוימת, דורש למלא את החסר. דבר זה מפעיל את האיש המעשן, למלא את החסר. האדם מדליק עוד סיגריה וכך התהליך חוזר על עצמו.
אני מציע להחליף את השיטה הזו, בגישה אחרת אשר אינה נלחמת בצרכיו של הגוף. אני לוקח את רצונו של האיש המבקש להפסיק לעשן ברצינות. הוא חייב לשלוט בדחפיו. בשיטה זו השתמשתי בעצמי כשהחלטתי להפסיק לעשן.
השיטה שלי אינה נלחמת בניקוטין. אני מביא את האיש להקטין לצרוך סיגריות. אני מבסס את שיטתי על עקרון שהאדם חייב לשלוט על עצמו, על הדחפים שלו. הגדרה זו מאפשרת לי להתקדם שיומר:
"אני חייב לקבוע את מעשי - בעצמי. אני חייב לשלוט על מעשי".
פיתחתי לעצמי משחק והייתי עקבי אתו.
ביום רגיל, בבוקר כשהתעוררתי, הדלקתי מיד סיגריה. כאן מתחיל ה-״משחק״.
לאחר שהחלטתי להפסיק לעשן, אמרתי לעצמי "הבוקר אדליק את הסגריה רבע-חצי שעה מאוחר יותר".
כך גם החלטתי עם יתר סיגריות שצרכתי באותו יום. כל סיגריה הדלקתי כמה דקות מאוחר יותר, מרגע הדחף שהתחלתי לחוש צורך לעשן. כך גם את הסיגריה השנייה ויתר הסיגריות דחיתי באותו יום. כך דחיתי לעשן סיגריות מידי יום ביומו.
פעולת הדחייה, קובעת את כל המשחק. אחרי חודש, חודשיים האדם מתרגל לדחיית העישון. הוא גם מרגיש שדחיית העישון לא קשה לו. להפך, הוא מתחיל להיות גאה שהוא הקובע מתי לעשן.
כאשר יחלפו חודשים מספר, האיש מגיע למסקנה שהוא שולט על הצורך בעישון. לאחר כמה חודשים האדם שולט לגמרי על הדחף לעשן, ומגיע למצב של שליטה עצמית ומוותר על העישון בחדווה. בדרך זו אני הפסקתי לעשן.