העליה
שמי דן הדני (דונק זלוצבסקי)-דברים אותם חוויתי בתקופת השואה, חרוטים עמוק בזיכרוני. אלה הזיכרונות, שכל כך השתדלתי לשכוח, ואפילו חלקם הצלחתי למחוק. ניסיתי גם לשכנע את עצמי, שאני לא הייתי שם. הזיכרון הפחיד אותי. שנים סבלתי מסיוטים קשים. לעיתים קרובות התעוררתי באמצע לילה, חווה עוד סלקציה או רדיפה אחרת. את סלקציה הראשונה, עברתי על רמפה באושוויץ-ביורקנאו. כאן הפרידו אותי מאמי ואחותי. אבי נפטר בגיטו לודז.
הייתי בכמה מחנות ריכוז ובמחנה עבודה בכפיה. במפעל זה עבדתי חרט, בבניית חלקים של טנק הגרמני, "הטייגר" המפורסם. כאשר כוחות הברית התקרבו, הגרמנים חיסולו את בית החרושת. אותנו הצעידו בצעדת המוות של 32 קמ. מטרתם הייתה, דילול הקורבנות. ימים ספורים אחרי השחרור ממחנה הריכוז ע"י חיילים אמריקאים, הכל היה מותר. לקחנו בכפר אחד עגלה ושני סוסים נסענו 4 בחורים לכיוון פולין. לבדוק אם משהו מהמשפח חי. אני לא מצאתי. בפולין נשארתי כ-3 חודשים. לא מצאתי את מקומי במדינה הזו. לכן חזרתי לגרמניה. כאן לא הרגשתי שלם עם עצמי לכן החלטתי להשלים את שאיפותיהם של הוריי לכן בעליה לפלסטינה. את גבול בין אוסטריה ואיטליה, העבירו אותנו אנשי האפלה, בהליכה דרך הרי האלפים. רוב הזמן הייתי במחנות העכורים. במחנה זלצהיים שהיה ליד פרנקפורט בגרמניה או במחנה בפלאזה שליד בארי באיטליה. לעיתים קרובות פקידי הג'וינט הוציאו שולחן, עליו רשמו את שמות האנשים, הרוצים להגיע לארה"ב או למדינה שבדרך. אני כמובן נרשמתי לעלות ארצה. רציתי פשוט להשלים את מה שמשפחתי לא זכתה בה. השאיפה שלי התגשמה רק כעבור כשלוש שנים. בעת שהייתי במחנה עולים בפלאזה, הזדמן לי לשמוע שקבוצת בחורים, שהתאספו עוד בגרמניה, נוסעת ללמוד באיטליה מקצועות ימיים. שמחתי שהיו מוכנים לצרף אותי, כי עד כה לא הזדמן לי ללמוד, ואני כבר בן 24.
הלימודים באיטליה
זה קרה כשהינו במחנה העכורים של פלאזה שליד בארי, עיר הנמל שבדרומה של איטליה. כל פליט היה חייב להשתייך לאיזה תנועה פוליטית. אני הצטרפתי לקבוצה של בחורים שהתארגנו במסגרת של קיבוץ בשם "כובשי הים", מטעם מפלגת "נוח"מ". אחרי כמה ימים נסענו ברכבת לעיירת דייגים של פאנו, שליד עיר נמל של אנקונה על הים האדריאטי. התנועה, שכרה עבורנו בית ומיד התחלנו בלימודים. במשך שלושה חודשים, למדנו רק את השפה האיטלקית. אחר כך, למדנו במשך 6 חודשים נוספים, מקצעות ימיים. בסיום הלימודים העיוניים, רכשנו ניסיון מעשי בעבודה על ספינות הדייג של העיירה. עם גמר תהליך הלימודים, קיבלנו תעודה רשמית Padrone Maritttimo שלהמדינה - איטליה.
תאריך העלייה התקרב והשמחה הייתה גדולה. קיבלנו חופשה של שבוע ימים עם סיורים מודרכים ברומא. ארצה הגענו ב-22 ליוני 1948 בעליה ד'. הייתי אחד בין 3000 איש שהגיעו ארצה בעליה זו. התנועה הפוליטית שהביאה את קבוצה שלי, דאגו לצייד אותנו בדרכונים מזויפים, כי חיילים בריטים שמרו עדיין בשדות התעופה בארץ. בקיצור, ארוחת בוקר, אכלנו בשעה 8 בבוקר, בשדה תעופה של רומא. אחרי שמונה שעות טיסה במטוס דקוטה, אכלנו ארוחת ערב, במחנה עולים בקריות, צפונית מחיפה. אחרי ארוחת ערב, הלכנו לישון כי למחרת ב-5 בבוקר היינו צריכים להתגייס לצה"ל. אחרי לילה קצר, הסיעו אותנו לטכניון הישן של חיפה, שם גויסנו לצה"ל. כעבור יומיים בגלל, לימודים באיטליה, הציבו אותנו לחיל הים, ההולך ומוקם בצה"ל.
שירות בחיל הים/צה"ל
אחרי חופשה של שלשה ימים, הציבו אותנו על אניה, שהביאה קודם מעפילים ארצה. זו הייתה אניית מלחמה "על אמת", קורבטה ממלחמת העולם השנייה. אחרי קום המדינה, שיקמו אותה, הציבו על הסיפון הקידמי תותח 102 מ"מ, ועל אחורי, תותח 76 מ"מ, שהיה מימי נפוליאון, וגם מקלעים א"א. האונייה קיבלה שם "הגנה" ומספרה ק-20. השתתפתי איתה בכל המבצעים שלה במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה, הפלגתי איתה לצרפת לשיפוץ תחתית האונייה. בהתחשב שלא היתה לי משפחה ובית, האונייה שימשה לי כבית. בחופשות חזרתי לישון באונייה. עברית לא ידעתי ולא למדתי בצורה מסודרת. בארץ, התחילו בתקופת הצנע עם קיצוב מזון לפי תלושים. לא פעם הלכנו לישון רעבים. לחם ותפוזים לא היו חסרים.
בחיל הים שירתי 15 שנים. סיימתי קורס חובלים ג', שנמשך שנתיים ימים. קורס קציני גנ"ק (מבצעים, גילוי, נווט וקשר). בין היתר, שירתי בתפקיד קצין גנ"ק על המשחתת אח"י אילת ק-40 שהוטבע ע"י המצרים אחרי שחרורי מצה"ל. שנתיים לפני יציאתי לגמלאות, עברתי לחיל המודיעין ושירתי לפני שיחרורי מצה"ל, בדובר צה"ל. כאן הכרתי ונדבקתי במקצוע - העיתונות. לאחר שחרור, הקמתי סוכנות לעיתונות, שסיפקה כתבות וצילומים, למדיה העולמית והמקומית. בגיל 76 סגרתי את המשרד והתחלתי לבצע דיגיטציה של החומר שהצטבר בארכיון שלי, במשך 36 שנות העבודה. בשנת 2016 ,ואני כבר בן 92 מסרתי את הארכיון לספריה הלאומית בירושלים.
הקליטה שלי בארץ
בימים הראשונים של הקליטה שלי, הרגשתי הייתה מעורבת. ראשית, אופוריה, - אני עליתי ארצה! השלמתי את שאיפה של הורי. הסתובבתי בתל אביב, ראיתי שכולם יהודים, והתוצרת – תצרתם של היהודים. מדינת ישראל כמו כל מדינה חופשית אחרת. ההרגשה, הסיפוק - זה נותן חוזק, ביטחון, זה נותן המון. אולם היה גם צד האפל של קליטה. הצברים ראו אותנו כבני אדם.
לא יכלו להבין מה שעברנו. לא יכלו להבין מדוע לא התקוממנו. עלבונות, פגיעות ותגובות ארסיות של "הצברים", ילידי הארץ, ההתנשאות שלהם, הזלזול, היה מנת חלקי יום יום. הם לא היו יכולים להבין אותנו. האמת, גם אנחנו לא יכולנו להבין את עצמינו. לא פעם, שמעתי שמות גנאי כמו "סבון", "מוזלמן " ועוד קריאות גנאי אחרות, כלפי שרידי, "בוגרי" השואה. עלבונות אלה, היו כמעט דבר שבשגרה. היום, כשחלפו מאז שנים רבות כל כך – אני מבין שאדם אשר לא חווה על בשרו את השואה – לא מסוגל להבין . היום, אחרי המחקרים הרבים והספרות הענפה שנכתבו בנושא, והעולם שתק, יש הבנה גדולה יותר כלפי השורדים.
אני נפתחתי לפני כ-5 שנים. לפני הן – לא הייתי נוכח בכנסים, לא השתתפתי בשיחות על הנושא. היום, אני מסוגל לדבר. לספר את חוויותיי מהתקופה העפלה זו. אני משוכנע שכל עוד אני חי, מחובתי לספר, בגוף ראשון. אבל כשאני מספר - אני חיי את רגעים הבלתי נתפסים האלה – שוב.
המשפחה שלי, אחותי
המשפחה מצד אבא הייתה מרובת ילדים. לא היה לנו קשר קבוע עם הדודים והדודות וגם את סבא וסבתא פגשתי לעיתים רחוקות. את המשפחתה של אמי, כמעט לא הכרתי כי מוצאה היה מוינה. שנים לפני המלחמה, עברה לפולין וגרה בעיר דרוכוביץ שליד לבוב, אבי הכיר את אמי כששירת בצבאו של גנרל האלר באזור העיר הזאת. לאחר שנישאו, עברו לעיר הולדתו- לודז. אבי, היה מטבעו שובר מוסכמות. כשהיה צריך להתגייס לצבא הפולני, התנדב לשרת דווקא בצבאו של גנרל האלר, הידוע כאנטישמי. למרות זאת, הוא התקבל ושירת שם.
משפחתי סיגלה את הלך הרוח של התקופה ששררה בפולין באותה תקופה. המרד והאסימילציה, היו טעונים ביהדות פולין. זכור לי כילד בן 4-5 שאסור היה לי להדליק אור חשמל בשבת בדירה. לעומת זאת, כמה שנים לאחר מכן, הותר לנו, לאחותי ולי. אמנם בבית שמרנו על כשרות, אבל שנתים לפני המלחמה, לא הקפידו כל כך. בערבים הבת שלנו היה תמיד מלא אורחים מהתנועה פוליטיתץ. זכורים לי הוויכוחים בביתנו על הנושאים הבוערים של הערב, עמוס חברי המפלגה רבים.
ציונות ועליה לארץ ישראל
המשפחה הייתה ציונית עם שאיפות לעלות לפלסטינה. אבי היה פעיל מאוד במפלגת פועלי ציון, שמאל.
בעצם לפי הסיפורים ששמעתי בבית, בשנת 1925 כשאני כבן שנה, עשינו את דרכנו ארצה. אבל כשהגענו לטרייסטה שבאיטליה, אבי פגש שם מכר, שבדיוק חזר מפלסטינה. הוא שכנע את אבי, לחזור לפולין, כי – כך סיפר, הערבים עושים פוגרומים והורגים ביהודים. ואכן חזרנו לפולין. בשנת 1936 קיבלנו שוב סרטיפיקט. אולם מחלתו של אבי – דלקת כיס המרה, מנעה ממשפחתי לממש את השאיפות הציוניות.
סיפור הצילום: לאמי הייתה חברה שבשנת 1934 נסעה עם אחותה לארץ ישראל. הן היו בקשר מכתבים. בשנת 1936, כשקיבלנו סרטיפיקטים, אמי שלחה לה מכתב בצירוף צילום שעשינו בשביל הפספורט ולהודיע לה על בואינו. את הצילום השגתי אצל החברה של אמי שמצאתי במקרה בתל אביב
פרוץ המלחמה
פולין באותה תקופה - היה ברור לנו שהשלטון הפולני מכר את עצמאותה של פולין לשלטון הנאצי של היטלר.
לפני פרוץ המלחמה, גרנו בדירה במרכז העיר לודז, שהורי שכרו חודשים ספורים לפני המלחמה. הדירה הייתה מרווחת, ומרוהטת חלקית בלבד. כי הורי לא הספיקו לקנות את כל הריהוט. ניצלתי את שטח הדירה לרכיבה על אופניים כי ברחוב היה מסוכן ליהודים לרכב.
ערב אחד של יום רביעי בשבוע, ב- 6 לספטמבר 1939 לקראת כיבוש העיר לודז, בידי הצבא הגרמני, שידרו ברדיו הודעות, שגרמו פניקה גדולה.
כל הגברים, נצטווו לעזוב את העיר, תוך אזהרה שהגרמנים יהרגו כל גבר שיישאר בעיר. מהומה גדולה פרצה בעיר. מבעד לחלון יכולנו לראות, אלפי תושבים עם חבילות על גבם, עוזבים את העיר בדרך לוורשה. הפניקה הדולה גרמה לסתימת הכבישים. באותה תקופה לא היו מכוניות רבות. גם בתוך העיר לא היו עגלות וסוסים. היה ברור שהצבא הפולני לא מסוגל להתמודד מול העוצמה הצבאית של הנאצים.
הבריחה
גם הורי החליטו לברוח כמו כולם, אבא - קלמן, אמא - לאה, אחותי, סבינה, בת 18 ואני - דונק בן 15. בלילה של 6 בספטמבר 1939 בשעה 23:00 עזבנו את הדירה והגענו לכביש הראשי המוביל לעיר הבירה, ורשה.
התחלנו לצעוד יחד עם כל אלפי הבורחים כולל אנשי צבא הפולני הנע לכיוון ורשה, המרוחקת כ-120 קילומטר. עשרות אלפי אנשים צעדו אתנו. הבלגן היה גדול. למחרת בבוקר, מטוסי שטוקה, הגרמניים, שבזמן התקיפה מפעילים סירנה מחרישת אוזניים, תקפו את ההמון הצועד. הפילו פצצות וירו במכונות ירייה. גם החיילים הפולנים נסוגו יחד אתנו. באחת ההתקפות, ולידנו עברה יחידה עם תותחים נגררים ע"י סוסים. ראיתי קצין פולני, שצעד במרחק מטרים ספורים ממני, נפגע בפניו מכדור שנורה מי מכונת הירייה של המטוס. חצי מפניו נקרעו. הוא הספיק לצעוק "ממא" – (אמא), נפל ומת. זה היה האדם הראשון שמת.
השלטון הגרמני
Ghetto Lodz – January 1940
Aushwitz/Burkenau - 22 August 1944
Braunschweig/Fechelde - January 1945
Toten Marsh 32 Km - February 1945
Watenstadt - Marz 1945
Oranienburg - Marz 1945
Ravensbruck - April 1945
Ludwigslust - Free - 3 May 1945
גיטו לודז - ינואר 1940
גיטו לודז - גירוש למחנה בירקנאו/אושוויץ 1944/22/08
מחנה עבודה בראונשווייג- פשלדה ינואר 1945
צעדת המוות 30 קילומטר מרץ 1944
מחנה אורנינבורג
מחנה רבנסבריק
מחנה לודביגלוסט - שחרור 3 למאי 1945
הכיבוש הגרמני
צעדנו כך לכיוון ורשה שלושה ימים. הכפריים הפולניים שהיו אנטישמיים סרבו להלין אותנו באסם, ברפת או בדיר. גם סרבו למכור לנו מזון ושתיה. מפעם הגיחו כמה מטוסי השטוקה הגרמניים שתקפו במכונות הירייה את הצועדים ללא רחם. לא רק בכבישים צעדנו גם בשדות.
הבורחים נראו למעשה מאופק לקצה השני של האופק. גם יחידות הצבא הפולני נסוג לכיוון ורשה. צעדנו כך עד, שהצבא הגרמני השיג אותנו. העוצמה של הצבא הגרמני באותם ימים, בתחילת מלחמת העולם השנייה, הייתה בלתי נתפסת. העוצמה שונה לגמרי מזו של מלחמת העולם הראשונה. ראינו מאות טנקים, תותחים ויחידות עזר מתנייעות בצדי הכביש. כולם היו בדרכם להתקפה המכרעת בדרך לכיבוש עיר הבירה, ורשה. בכך, בעצם, להכניע את פולין. הורי הבינו שאין טעם להמשיך לברוח והחליטו לחזור ללודז. כאן לראשונה, ראיתי מה שהעם הגרמני מסוגל לעשות. הכל לפי תיכנון ולפי דיוק הגרמני.
פעולות של יחידות ה-SS
המראות שראיתי בדרך חזרה היו קשים מאוד. הצבא הגרמני היה פרוס לעורך עשרות קילומטרים בצדו האחד של הכביש הראשי בין ורשה ולודז. כוחות צבא רבים שכללו טנקים, תותחים וכוחות-עזר. ביניהם בצידו השני של הכביש היו יחידות של ה-SS ש"טיפלו" במיוחד ביהודים השבים לעיר. הן התפרסו חוליות, חוליות ולכל חוליה, היה תפקיד מיוחד.
היו חוליות ש"גילחו" את זקניהם או את ראשיהם של היהודים בעלי הזקן. בעזרת פינצטות תלשו שערה אחרי שערה ויצרו צלב הקרס על ראשו או על פניו של הקורבן. היו גם יחידות SS שהכריחו חסידים לפשות את בגדיהם. נשארו רק בגופיית הציציות ובתחתונים בלבד. הכריחו אותם לזהול לתוך צינור בקוטר של 60-80 ס"מ שמתחת הכביש. הצינור מיועד בימים גשומים, למעבר מים מתחת לכביש. הם דחסו אותם פנימה במכות ובצליפות ולא אפשרו להם לצאת מצדו השני של הצינור. רובם נחנקו. ראיתי איך מכריחים יהודים מבוגרים לפשוט את בגדיהם וערומים עם ציציות בלבד אילצו אותם לרקוד להנאתם של אנשי ה-SS.
היו גם חוליה אחרת של ה-SS שהצליפו בשוט על ישבניהם הערומים של אלה שכרעו על ארבע. כאן למדתי מה הגרמנים מסוגלים לעשות. אבל למדתי גם דברים נוספים. אגף, דובר שיחידות ה-SS קיבלו הדרכה עוד ב בשנות 1930 המוקדמות. דובר, כשאדולף היטלר זכה בשלטון בגרמניה, הוא שיחרר את כל הפושעים מבתי הסוהר. את הסדיסטים גייס לתוך יחידות ה-SS.
חזרה בלודז
אמי, שנולדה בווינה, אוסטריה, הצליחה בגרמנית המצוינת שלה, להסוות את זהותנו, וכך עברנו את עשרות הקילומטרים חזרה ללודז ללא פגע. בהתחלה, אימי נעצרה ליד קצין שעמד ליד טנק ודיברה איתו. כמובן, לא היינו לבושים בבגדי חסידים ולאבי לא היה זקן. עובדה שגם כן סייעה בידינו להינצל. כעבור כמה דקות המשכנו ללכת. אנשי ה-SS שראו את אימי מדברת עם הקצין, לא חשדו יותר, נתנו לנו לעבור בלי לעצור. ככה המשכנו עד העיר לודז שכבר הייתה תחת שלטון הגרמני. כעבור יומיים הלכתי לבית הספר התיכון על שם "פילסודסקי" שהייתי רשום בו. למדו שם כ-1200 תלמידים. זה היה בית ספר נוצרי של העירייה. ב-10 לנובמבר 1939 בשעות הבוקר, כינס הרקטור של בית הספר מסדר מיוחד של כל התלמידים, ובו פתח והודיע שלפי הוראות של הגרמנים: א) אין לחגוג למחרת (ב- 11 לנובמבר) את יום העצמאות של פולין.
כל התלמידים היהודים חייבים לעזוב מיד את בית הספר.
במסדר התברר לי שבכל בית הספר לומדים פחות מ-10 תלמידים יהודים.
רוב תלמידי הכיתה שלי לא ידעו שאני יהודי וכאשר צעדתי החוצה, האנטישמיות התפרצה בזעף. חברי הטובים גידפו וקיללו אותי כשהתברר להם שאני יהודי.
העיר לודז הייתה מפורסמת בעולם בתעשיית טקסטיל האיכותית שלה. מתוך 750,000 תושבי העיר כ-250,000 היו יהודים שרובם שלטו בתעשיית הטקסטיל ובנקאות
העיר לודז
להוריי היה מכר נוצרי. אנחנו נהגנו להתארח בביתם והם אצלנו. אנחנו הילדים, שיחקנו עם ילדים של המכרים. חשבנו שזו משפחה פולנית רגילה. אולם האיש היה נוהג להיעלם לעיתים למספר ימים. לאחר שגרמנים נכנסו ללודז. הוא הופיע אצלנו בבית, בסודי סודות, לבוש במדי NSDAP של הארגון הנאצי.
התברר שהוא היה בעצם אחד מקבוצת פולנים ממוצא גרמני. יום אחד הוא הגיע במפתיע אלינו לדירה בשעות הצהרים המאוחרות. הוא היה מאוד עצבני כי העוצר עמד להתחיל בעוד חצי שעה. על היהודים נאסר להסתובב ברחובות אחרי שאת העוצר שהתחיל בשעה 1700. הוא הורה לנו לארוז כמה חפצים. הפציר בנו לברוח לכיוון הגטו, שעמד להיסגר בימים הקרובים. הוא סיפר שהכין עבורנו מרכבה עם סוס שחיכתה לנו למטה ברחוב וגם דירת חדר בגיטו. עשינו את דבריו וכך למעשה ניצלנו. באותו ערב הגענו לגטו של העיר לודז' ולמחרת התברר לנו שבלילה, פרצה יחידת SS לבניין שגרנו בו ועשתה פוגרום. באותו לילה נהרגו בבניין יותר מ-10 איש ורבים נפצעו. את האיש - מכרם של הורי לא ראינו יותר. הבניין היה ענק קרוב
ל- 1000 דירות. לפני חמש שנים, כשביקרתי פעם ראשונה בלודז, ראיתי שהרסו את הבניין.
יום כיפור תחת שלטון גרמני
יום כיפור בשנת .1939 הגרמנים כבשו את לודז. אני רואה את דמותו של אבי, עומד בקצה הפרוזדור הארוך שבדירה החדשה . מכוסה בטלית ומתפלל לבדו. הגרמנים אסרו להתפלל בבתי הכנסת. אור היום מתפרץ דרך החלון, מאיר על אבי באלומת הזוהר. יום שלם אבי מתפלל שם וצם. אבי, לא היה יכול להבין ולקבל את מה שקורה. הוא נפטר בשנת1942 , מרעב ומצער. כיוון שבגטו לא היה מוסד הדומה לחברה קדישא, רחיצת הגופה נעשתה בדירה שלנו. אמי, אחותי ואני, נאלצנו לחזות במחזה איום זה. אימי הודיעה על מותו של אבי לקהילה. הם שלחו אלינו הביתה, שני גברים. הם הורידו דלת גדולה שהייתה בכניסה לדירה בגיטו. הניחו עליה את גופת אבי ועשו מה שעשו. בסוף, עטפו את גופת אבי בתכריכים שחתכו מסדיני פשתן שאימי נתנה להם. לאחר כל זה, נאלצנו לקחת עגלה כדי להעביר את גופת אבי, לבית הקברות המרוחק לא במעט קילומטרים ולקבור אותו בעצמנו.
בביקורי בלודז, לאחרונה, לא מצאתי את קברו של אבי, בו נטמן על ידינו.
בגטו של לודז Litzmannstadt
בגטו, כל אחד חייב היה לעבוד. אני הייתי הראשון במשפחה שמצא עבודה כטלפן. הייתי אז בן 15. הפעלתי מרכזיה של טלפון קווי בבית חרושת שבו הועסקו כ-600 חייטים. הם עבדו בתפירת מדים עבור החיילים הגרמנים. כעבור שנה עברתי לעבוד כפקיד במשמרת לילה, משעה 7 בערב עד 7 בבוקר בבית חרושת למגפי קש, שיצרו עבור חיילים הגרמנים שנשלחו לחזית הרוסית. במפעל זה עבדו כ-500 נשים, שחלקם עבדו בקליעת קש. קבוצת נשים אחרת חיברה את צמות הקש, למגפיים בתפירה מיוחדת. בהמשך עבדתי בבנק האוצר. ימים רבים ספרתי שטרות כסף ועשיתי מהם חבילות של 100 שטרות בחבילה. אלה היו שטרות הכסף של הגיטו, שהתקבלו עבור המזון והביגוד שנמכר לתושבי הגיטו לפי תלושים . פעם, כפרס על עבודתי הטובה, קיבלתי עבודה של שבוע ימים לעבוד במאפיה, שבה אפו לתושבים לחם לחלוקה השבועית. כיכר לחם במשקל של שני קילו לשבוע ימים לאדם. אבל במאפיה יכולתי לאכול לחם לשובע.
בצילומים אלה, רואים חלק ממשמרת הלילה. רואים גם את אחותי ואותי. הם צולמו בבית חרושת למגפיים. רואים גם יהודים שגורשו מהולנד והגיעו לגטו לודז. הצילומים צולמו ע"י צלם, כמובן ללא אישור של הגרמנים. בגטו היה אסור להחזיק מצלמה. את הצילומים מצאתי לאחר המלחמה, כשביקרתי בדירה בה גרנו בגטו.
The Horrific Nazi Gas Vans – The Mobile Gas Chambers
העברת לחמים ממאפיה לחנויות לחלוקה לפי תלושים
המשאית החורגת
הגרמנים לא הסתפקו בהריגתם של תושבי הגטו, ע"י מניעת מזון ותרופות בלבד. הם המציאו פטנט נוסף של המתת אנשים, במכוניות המוות. מידי פעם, הגיהה לגטו משאית עם אנשי SS. הם תפסו ברחוב מספר יהודים, הכניסו אותם לתוך המשאית והמשיכו לנסוע. אחר כך התברר שהמיתו את אנשים בתוך המשאית בעזרת גז הניפלט מצינור הפליטה של מנוע הדיזל, שמניע את המשאית. בנוסף, מידי פעם, גם היו תופסים עוברי אורח, מקרב תושבי הגטו. מרכזים אותם למשלוחים למחנות השמדה או למחנות עבודה בכפיה.
המחלה שלי
בחודש ספטמבר 1943 חליתי בדלקת ריאות קשה עם הצטברות גדולה של מים בריאה השמאלית. המים דחפו את הלב לצד ימין. הרגשתי היטב את דפיקות הלב בהנחת היד על צד ימין של החזה. כתרופה צריכים היו להזריק לי זריקה של 100CC קלציום, אחת ליומיים, במשך חודשיים. תרופות בגטו לא היו בהישג יד, אלא בשוק השחור, תמורת דברי מזון, זהב או דומה. זו הייתה תקופה שלא היו מזרקים ומחטים חד פעמיים, אלא השתמשו במחט ובמזרק שנים רבות רק בעזרת חיטוי הציוד. הפרמדיק היה צריך להרתיח מים במיכל מיוחד ולשים בתוכו את המזרק והמחט לחיטוי. לפרמדיק שלי הייתה רק מחט אחת, וחוד של המחט היה שבור. כך שבמשך חודשיים הוא הזריק לי 31 זריקות בעזרת מחט ללא חוד. אבל הטיפול הזה הציל אותי, כי אחרי החודש הראשון המים בריאה התחילו לסגת. כמובן, אסור היה שייוודע להנהלת הגטו שאני חולה . גם אסור היה לפנות לביה"ח, פן הידיעה על המחלה תביא לחיסולי. מפעם לפעם הגרמנים פינו אנשים חולים ששכבו בבית חולים המקומי. בעצם התמזל מזלי כאשר הגיע יום חיסול הגטו, נשארו בריאה, שלי כחמישה סנטימטר של מים בלבד. במקום לצאת להבראה יצאתי לאושוויץ.
חיסול גטו לוד
חיסול גטו לודז התחיל בערך בחודש אוגוסט 1944. שוטרים היהודים השתתפו בהוצאת אלפי היהודים מבתיהם. יומיים לפני יום ההולדת שלי, ב-22 באוגוסט 1944 הגיע התור שלנו. דחקו אותנו לתוך קרון משא – כ-120 איש - סגרו את דלת הזזה בטריקה רועשת ושלחו אותנו לאושוויץ-בירקנאו. למעט פתח קטן ומרושת, לא היו פתחי אוורור אחרים בקרון והיה קשה לנשום.
אוכל לא היה חוץ מה שכל אחד לקח מביתו. נסענו כך שבעה או שמונה ימים. לעיתים הרכבת הייתה נעצרת, ושוב נוסעת. כשהגענו לאושוויץ בירקנאו, יחידות ה-SS חיכו לנו עם כלבים וצעקות כדי לזרוע בנו פחד ולמנוע כל התנגדות. עם צאתנו מהקרון, ראינו כ-30 גופות שנותרו בערימה באמצע הקרון וליד הדלי עם הצרכים שהצטברו במשך שבוע ימים. הריח היה בלתי נסבל.
אושוויץ –בירקנאו
סלקציה ראשונה - אחרי הירידה מהקרון, הגרמנים הפרידו בין גברים לנשים. בנקודה זו, הופרדתי מאמי ומאחותי ולא ראיתי אותם יותר. סלקציה שניה – בתוך הקבוצות הגרמנים ביצעו סלקציה "מי לחיים ומי למוות". נשארתי בחיים. ציוו עלינו להתפשט ולהיכנס למקלחות בקבוצות של כ-50-60 איש.
בקבוצה שלי היה יהודי כבן 30 אשר היה ידוע בגטו כמשתף פעולה עם הגסטאפו. רבים בגטו היו קורבנותיו. יחד אתו הגיעו גם האחים שלו. כנקמה על שיתוף הפעולה שלו עם הגסטפו, אנשי קאפו היכו בו, מכות נמרצות.
כל פעם שהתעלף היו שוטפים אותו בצינור בזרם מים קרים והאחים שלו נאלצו להביט. עמדתי ליד אחד האחים וראיתי איך שער הזקן שלו צומח במהירות ומלבין. ימים ספורים אחר כך נודע לי שהמלשין נפטר מהמכות.
לילה ראשון באושוויץ
אחרי מקלחת עם מים קפואים, גילחו את כל שערות גופנו בסכיני גילוח משומשים שגרמו לפציעות. את אזור השערות שגולח מרחו בסמרטוט טבול בליזול. הליזול שרף עוד יותר וגרם עינויים. אחר כך הובילו אותנו אל ערימות של דברי לבוש משומשים וכל אחד בחר לעצמו בגד לבוש. משם הובילו אותנו למחנה שבו צריפים ארוכים וביניהם מגרש מסדרים. במרכז הצריף היה תנור חימום ארוך ממדים, שמעולם לא הופעל. בכל צריף הצטופפו כ-1200 איש. כל אחד קיבל שמיכה. ישנו על רצפת מלט, כמו סרדינים בקופסה.
3 - 4 שורות - אחד בתוך השני. זה היה צפוף מאוד, אבל גם חמים. מדי בוקר וערב, קיבלנו פרוסת לחם ומים דלוחים ("קפה"), ובצהריים מרק דלוח. בחלוף כמה ימים נערך מסדר ובחרו אנשים לעבודה במפעלים. הייתי אחד מ-1200 אנשים שנבחרו לעבוד במפעלי ביססינג וורקה בבראנשווייג והסביבה שם יצרו טנקים גרמניים מפורסמים ה-"טייגר". הקבוצה הועברה לצריף מיוחד. לאחר כמה ימים נשלחו למפעל כ-300 איש ראשונים.
אושוויץ-בירקנאו – דר' מנגלה
מספר ימים מאוחר יותר הייתה שוב סלקציה, ל"דילול" המחנה. אציין כי באושוויץ בירקנאו, נעשו סלקציות המוות שבשגרה. המשרפות עבדו 24 שעות ביממה והיה צורך לספק קורבנות חדשים. ביום שלא הגיעו "טרנספורטים", המחנה סיפק קורבנות. לפני כל סלקציה, ובפרט לפני אלו שנעשו ע"י דר' מנגלה, יחידות מיוחדות של ה-SS, יצרו בהלה מכוונת שהתישה את הקורבנות ומנעה התנגדות.
סלקציה של דר' מנגלה. תחילה העמידו אותנו ערומים. הריצו אותנו בקפיצות צפרדע עם ידיים על העורף בשטח של שני מגרשי המסדר. היו אנשים שלא עמדו בכך ופשוט נפלו ומתו. בסוף, שוב העמידו אותנו במסדר של חמישיות ואז הגיע דר. מנגלה ואישית ביצע את הסלקציה. עמדנו כ-700 איש. אחרי עינוי קפיצות הצפרדע, המסדר שהצטמק בכ-200 איש. הוא לא נהג לדבר אלא להצביע באצבע. כשהגיע לחמישייה שבה עמדתי - הוא הצביע על מישהו חשבתי שהוא מתכוון אלי. "אתה מתכוון אלי"? שאלתיו בגרמנית "תמשיך לעמוד, כלב!!"- הוא ענה לי וסימן על אדם שעמד מאחורי.
מחנה עבודה
נשארתי בבירקנאו עד סוף 1944. בסוף דצמבר, שלחו אותי במשלוח אחרון שנבחר לעבוד במפעלי ביסינג וורקה. לאחר נסיעה של כמה ימים בקרון פתוח של רכבת משא הגענו למחנה המרכזי שליד בראונשבייג, . בחורף של 1944-45, הקור היה קשה. לרבים קפאו אצבעות ברגליים. לעיתים התעוררנו בלילות מצעקה נוראה של אדם שהתעורר מנגיסת עכברוש באצבעות רגליו. כל עוד העכברוש נגס באזור שנפגע מהכפור – הקורבן לא הרגיש, אבל כשהגיע לכרסם בבשר החי – הכאב היה נורא ואתו הזעקות של הקורבן. לי היה מזל. מצאתי במחנה חלק משק מלט שהיה עשוי מכמה שכבות של נייר. עטפתי את כפות הרגליים בנייר וכך מנעתי מהאצבעות לקפוא.
מחנה עבודה בפשלדה - לאחר כשבוע במחנה המרכזי בבראונשבייג, נשלחתי למפעל, בעיירה פשלדה. שם, בפרוור העיר, היה בית חרושת שייצר חלקים לטנקים. הבניין היה מגודר היטב ותושבי העיר נמנעו מלעבור לידו. תפקידי, שלמדתי במשך יומיים בלבד, היה חריטת גלגלי שיניים גדולים למובילי הזחלים של הטנק. כל גוש יציקה של גלגל שקל כ-42 קילו. תפקידי היה להרים את גוש הברזל היצוק מהרצפה, להכניס אותו בזהירות למחרטה פן ישבור סכין חריטה, לסגור ולעבד אותו. היה לי קשה להרים את גוש הברזל הכבד מהרצפה. בעצם הייתי עדיין חולה עם כ-5 סמ. מים בתחתית הריאה השמאלית ומשקלי היה כ-40קג.
מחנה עבודה בפשלדה
בשהותי במקום העבודה, פשלדה, התייחסו אלינו בצורה סבירה יחסית. בשבילנו, אחרי אושוויץ, זה היה "לוקסוס". עבדנו 12 שעות ביממה. מ-7 עד 7. אני עבדתי במשמרת לילה. עבודה פיזית קשה. במפעל עבדו גם כמה אזרחים מקומיים, גרמנים. הם היו מנהלי העבודה ,"המייסטרים". אחד העובדים הגרמנים שהיה ממונה על כמה מחרטות, כולל זו שעבדתי עליה, שמו היה פרנץ אויילר. המייסטרים האחרים פחדו ממנו כי הוא היה ה"פוליטרוק" של המייסטרים. הצלחתי לתקשר אתו כיוון שדיברתי גרמנית שוטפת. הוא התחיל לשאול אותי ואני סיפרתי ותיארתי לו מה שעברתי. יום אחד הוא הביא לי פרוסת לחם קשה כמו אבן. בהזדמנות אחרת אף הביא לי מעט תחליף קקאו שלקח מהקנטינה. הקולגות הגרמניים שלו הזדעזעו מהאופן בו התייחס אלי. אחרי שהכרנו מעט, אזרתי אומץ לשאול אותו לקורותיו, והוא סיפר לי שהוא נהיה חבר פעיל ובין הראשונים במפלגה הנאצית. מה שהסביר מדוע אחרים פחדו ממנו. הוא סיפר לי שהיה אופטיקאי אבל ללא פרנסה. אחרי שהצטרף למפלגה הנאצית אפשרו לו לחליף מקצוע למכונאי עם פרנסה. מעבר לכך, התנאים היו נוחים יחסית - אפילו אכלנו מצלחות חרסינה וכשמישהו שבר אחת מהן, שילם על כך בחמש מלקות. השהות שלי שם הייתה קצרה ולא ארכה יותר מחודש ימים. בעלות הברית התקרבו לאזור.
צעדת המוות ומחנות מעבר
סביב חודש פברואר 1945 הוציאו אותנו מ-"פשלדה" לכיוון מחנה וטנשטאדט Watenstadt ל"צעדת מוות". צעדנו כ- 32 קמ. אני לא כל כך זוכר מה קרה. הצלחתי לשכוח חלקים ממנה. לצעדת המוות היתה מטרה אחת בלבד - לדלל את כמות השורדים. עברנו ברגל כפרים רבים, אבל בדרך כלל בשדות ולא בכבישים. בכוונה למנוע מהתושבים המקומיים לראות אותנו. אוכל ושתיה, לא קיבלנו. חיילים מיחידות עלית וגם כמה מיחידות ה-SS שהיו אכזריים במיוחד שמרו עלינו. רבים מאיתנו לא עמדו במאמץ הנדרש וויתרו על החיים.
Wattenstadt-Oranienburg - נזכר בנסיעה ברכבת, הפעם קרון משא ללא גג ובתוכו היינו 60 - 70 אסירים. בדרך כלל הנסיעות היו כרוכות בעצירות תכופות אם בגלל עומס במסילות שהסיעו את הצבא הגרמני או בגלל הפצצות של בעלי הברית. פעם הפציצו מטוסים אמריקאים את הרכבת שלנו וכדור אחד חדר את דופן הקרון שבו ישבתי. כנראה חשבו אותנו לרכבת צבאית.
מחנות מעבר והפצצות בנות הברית
Oranienburg - Ravensbruck
אני נזכר, כשנסענו ברכבת הפתוחה, ראינו כמה מטוסי דקוטה האמריקאים מסמנים עשן לבן, עיגול מאופק לאופק. כעבור דקות ספורות, נכנסו לתוכו מאות מפציצים, הורידו גל אחרי גל אלפי פצצות, ש"גילחו" את האזור המסומן. במקרה אחר ראינו המון מטוסים מפציצים את המחנה שלנו בפצצות זרחן קטנות, שהבעירו את המקום. זה קרה בצהרים, בזמן שגמרו לחלק מרק מחביות. כמה אנשים עזבו חדר האוכל וניסו להסתתר ולהתגונן מפני פצצות הפוספור. אחרים התנפלו על שאריות המרק שבחביות, גירדו או ליקקו אותן.
Ravensbruck - Ludwigslust
באחד המעברים הגענו למחנה ראוונסבריק. התחברתי עם כמה רוסים ואוקראינים. הם לא ידעו שאני יהודי. כעבור מספר ימים היה לנו מסדר ובו הורו ליהודים לצעוד קדימה. כאשר עשיתי זאת, החלו לקלל אותי כי לא חשבו אותי ליהודי. במסדר הזה ראיתי איש לבוש היטב במעיל עור ובמגפיים, עומד עם הקצינים הגרמנים. כאשר כל היהודים היו מרוכזים יחד, הוא התקרב אלינו והחל לדבר ביידיש. הוא הודיע לנו שאנחנו מוחלפים ושנקבל יחס אחר. אני לא שמעתי את דבריו, כי היו רעשים. אחרי הנאום שלו צעדנו שעה עד שהגענו ליער
חלום של שחרור
היינו כאן בין 3500-5000 איש על שטח קטן עם צפיפות איומה. מסביבנו, חומות בגובה כ-7 מטרים. מצד אחד צריף ענק עם דלתות סגורות. נכנסנו בשעות בוקר המוקדמות ללא אוכל וללא שתיה. תחילה חשבתי שכאן מחסלים אותנו, אבל בשעות הצהריים המאוחרות' נפתחו הדלתות של אחד הצריפים והתחילו לחלק לנו שמיכה ו-2 חבילות של UNRA , חבילה אחת של 5קג. והשנייה של 3קג. בחבילות היו שימורים, סיגריות ושלל דברים טובים, אבל מסוכנים לאנשים מורעבים. מאוחר יותר קיבלנו עוד חבילה נוספת של 3 קילו. אנשים התנפלו על המזון. מאוחר יותר הצטערנו, כי החבילות האלה גרמו למותם של רבים. מחלת הדזינטריה התפשטה במהירות
קומו ונשיר התקווה
בשעות הערב נפתחו דלתות הכניסה והתחלנו לצועד לעבר פסי הרכבת. היה לנו קשה לסחוב את החבילות שמשקל הכללי היה כ-10קג. הגענו שוב לקרון רכבת משא. עלינו על הקרון, "רק" כ-50-60 איש. הפעם הדלתות לא היו נעולות. ליד פתח הקרון ישב חייל גרמני מבוגר עם נשק אישי. הוא היה חביב יחסית, במיוחד לאחר שקיבל סיגריה אמריקאית מאחד הבחורים שלנו. הרכבת התחילה לנסוע, אבל נעצרה לעיתים קרובות. לא ידענו מה סיבת העצירות. מאוחר, שוב עצרה הרכבת ואז ראינו את האיש שהיה לבוש היטב שפגשנו במחנה האחרון, עולה אלינו לקרון. הוא נאם ביידיש כ-10 דקות, נאום שאת רובו לא הבנתי. בסוף הנאום הוא הורה לנו : "עכשיו, כאשר אתם בדרך לחופש, קומו ונשיר התקווה". כולנו שרנו, לפחות את המנגינה, כי את המילים רובנו לא ידעו. החייל הגרמני שישב ליד הדלת הפתוחה היה נוכח בטקס שמע ולא הגיב. באור המעומעם של הלילה – זו הייתה תחושה סוראליסטית, שלא אוכל לשכוח לעולם.
מחנה לודביגלוסט - Ludwiglust
אחרי כמה ימי נסיעה, עם הפסקות רבות, הרכבת נכנסה ליער. חששתי שבמקום לנסוע לשוויץ מובילים אותנו אל סופנו. חשבתי, שחיילים עם מכונות ירייה מסתתרים בין העצים. אבל כשראיתי גדר תיל ואחר כך מבנים בתוכו, נהיה לי קל יותר. למעשה במקום לשוויץ, הגענו שוב למחנה ריכוז. הכניסו אותנו, לחלק שבנייתו טרם הסתיימה. התברר לנו אחר כך שהגענו למחנה ליד העיירה לודוויגלוסט ושבחלק הוותיק של המחנה נמצאים אסירים רוסים ואוקראינים. כל בוקר בשעה 8:00, נערך מסדר בוקר כללי. אנשי ה-ס"ס ששמרו עלינו, היו ברוטליים מאוד, למרות שידעו כי הסוף שלהם קרב. כל בוקר, בעת המסדר, הופיע בשמיים מטוס אמריקאי, שחג מעלינו וסקר את המסדר גם כן. בוקר אחד קמנו וגילינו שהגרמנים נעלמו. מסדר הבוקר לא התקיים.
השחרור
את השחרור אני זוכר היטב. זה קרה במחנה אחרון, לודוויגסלוסט, שאליו הגענו במקום להגיע לשווייץ. ישבתי בצריף על הרצפה. דרך החלון ראיתי את גדר תיל של המחנה ולידה, דרך עפר. פתאום נכנס אדם זעק "האמריקנים מגיעים!". מיד אחר כך ראיתי שני טנקים עם חיילים אמריקנים עוברים לידינו לכיוון שער המחנה. אני לא זזתי ממקומי, כי פשוט לא היה לי כוח לקום. רק למחרת העזתי להסתובב במחנה כמה שעות, במקומות שאסור היה לנו להסתובב. בעת השוטטות במחנה נתקלתי במחזות מחרידים. ערימות של גופות במספר מקומות. במקום אחד הייתה ערימת גופות שחלק היו ללא ישבנים. לפתע הבנתי מה היה מקור הבשר שסיפקו להם העצורים האוקראינים או הרוסים.. גולש.... שקיבלו חבריי בתמורת סיגריות שהיו לנו. יומיים אחר כך, הצבא האמריקאי אירגן קבוצות של גרמנים מהעיירה לודביגדסלוסט לבצע ניקוי של המחנה מערימת הגופות. גם הכריחו את כל תושבי העיירה, לסייר במחנה, לראות במו עיניהם, מה השלטון הנאצי, יצר ליד ביתם.
הטבח באלמניקן – of Palmnicken Massacre The
ינואר 1945. עם התקרבות הסובייטים אל תוך פרוסיה הנאצית, רוב האסירות של מחנות הריכוז שליד בעיר שטוטהוף והסביבה, נאלצו ללכת בצעדת מוות לדנציג/גדנסק. השיטה של הגרמנים, היה דילול כמות האסירות. הצעדה נמשכה כמה ימים, ללא אוכל, ללא שתיה וללא מנוחה. הם רצו למנוע מהסובייטים המתקדמים, לגלות את הזוועות שעשו בתוך מחנות הריכוז. הגרמנים אספו כ- 13,000 אסירות ממספר מחנות המשנה מהסביבה. הם הצעידו את האסירות בצעדת המוות. הצעדה הסתיימה אחרי כמה ימים, על החוף של עיירה פאלמניקן, שעל הים הבלטי. הגרמנים ביצעו כאן טבח נשים אכזרי, מיוחד במינו. האסירות נלקחו ממחנות המשנה: שטוטהוף, בהיליגנביי, Mamonowo, Jesau (Juschny), Seerappen (LjubLino) Schippenbeil (Sepopol). הן אולצו לצעוד לעיר קניגסברג (קלינינגרד). האסירות היו ברובן נשים יהודיות מפולין והונגריה. מכיוון שהעיר Konigsberg כבר הייתה מותקפת על ידי הצבא האדום, האסירות הופנו להמשיך לפלמניקן (היום יאנטרני).
מתוך 13,000 אסירות שהתחילו את צעדת המוות, רק כ-3,000 אסירות שרדו את סיום הצעדה. השאר נספו במהלך צעדת המוות הזו. הדרכים לפלמניקן היו מרופדות בגופות הנשים. הגרמנים תכננו להוביל את הנשים הנותרות, לתוך מנהרה של מכרה ענבר שבסביבה, ולאטום את הכניסה עם קיר חסום. אבל מפקד SS, לא הסכים. יש סברה, שהוא אפלו ביקש מתושבי הסביבה הכפרים, להחביא ולהציל את האסירות שנותרו. התושבים הכפריים סירבו. התעקשו להיפטר מהאסירות. על כן, כ-3000 האסירות שנותרו, נלקחו לחוף הים הסמוך. הוכרחו להיכנס לתוך מים הקרים של הים הבלטי. זה קרה בחודש ינואר 1945. מי הים של ים הבלטי, היו כבר קפואים חלקית. כמעט כולן נהרגו מאש מקלעים של ה-SS. הרוצחים לא יכלו להסתיר את פשעיהם כי הגופות נשטפו לעורך החוף הארוך. פחות מ-200 נשים שרדו את הטבח, ורק 15 מהן שרדו את המלחמה. כעבור מספר ימים, הסובייטים כבשו את האזור. מפקד כוח, היה גנרל רוסי, יהודי. הוא אילץ את תושבי פאלמניקן הגרמניים, לאסוף את הגופות ולקבור בקבר אחים גדול. הטבח בפלמניקן , היה אחד מהאחרונים של מעשי הזוועה, שעשו הגרמנים ביהודים במלחמת העולם השנייה.
* נלקח מהאינטרנט